החיים תחת אזעקות בחיפה מכריחים אותנו לחשוב על פחד

אין ספק שהחיים לא משעממים בחיפה השנה. כמעט מדי יום נשמעת אזעקה – שולפת את כל דיירי הבניין מתוך אשליית הנורמליות של חייהם ומאלצת אותם לרוץ יחד, כמו קרקס נודד, לקומת המקלט. בהתחלה זה היה מלחיץ, אבל אחרי כמה פעמים התרגלנו. בתוך השיירה הזאת, הילדים של השכנים שבקומה מעלינו קופצים במדרגות וצוחקים כמו בקייטנה. אחת מהילדות אפילו אמרה שהיא מקווה שתהיה גם אזעקה בבית ספר, כדי שהיא תוכל לשחק עם החברות שלה.

 עבור המבוגרים, השגרה הזו החלה להכביד. אב משפחת השכנים החליט להפסיק לרדת למקלט בזמן האזעקות. הבן הבכור, בן 13 בלבד, הושפע מדוגמתו של האב ובחר גם הוא לשחק אותה גיבור ולהישאר בבית. מאותו רגע, רק האם ושלושת הבנות הקטנות היו יורדות בכל פעם למרחב המוגן. וכך קרה גם בשבת בערב. האזעקה נשמעה, ובדיוק כשנכנסנו למקלט נשמע בום חזק מתמיד. ״הייתה פגיעה ישירה בכרמל״ אמרה שכנה אחרת, גוללת ידיעות בטלפון. האמא, רועדת מתסכול, התקשרה לבעלה. ״אני לא מוכנה יותר שהוא לא ירד״, אמרה, ״תגיד לבן שלנו שאני לא מרשה״. אחרי שניתקה את הטלפון, היא אמרה ספק אלינו ספק לעצמה: ״אני לא רוצה להיות הפחדנית היחידה, אבל מישהו צריך להיות. זה היה יכול לפגוע ממש כאן״.

כמעט כל ישראלי חווה, בדרך כזו או אחרת, את השאלה שהאמא התמודדה איתה. איך להתמודד עם הפחד? האם עדיף להתעלם מהסכנות? בספר משלי כתוב: ״אשרי אדם מפחד תמיד״. הרלב"ג מסביר את הפסוק: ״למי שראוי לפחד ממנו (= חשוב לפחד מסכנות מוחשיות), כי זה סבה אל שיתחכם בלקיחת העצה ההוגנת להמלט מהרע אשר הוא מפחד ממנו (= כי הפחד יניע אותו להיערך כראוי כדי למנוע מהאיום להתממש). ואולם, מי שהוא מקשה לבו ושם לאל הדברים שראוי לפחד מהם הוא יפול ברעה (= לעומת זאת, אדם שמתעלם מהסכנות גם לא ידע להישמר מהן, ובסופו של דבר הן יפגעו בו) ...״. אם נתמצת את דבריו למשפט אחד, נאמר שהפחד הוא כלי שמניע אותנו להיערכות נכונה מול סכנות. כאשר אנחנו מקשים את הלב, הופכים אותו לאטום וחירש כלפי רגשות הפחד שבתוכו – אנחנו דומים לאדם שעוצם עיניים מול בור פעור וממשיך ללכת בתקווה אווילית ש-״הכל יסתדר״.

המשמעות הלשונית של המילה פחד מחדדת את הרעיון. כאשר הופכים את אותיות השורש פ.ח.ד, מתקבל השורש ד.ח.פ: פחד הוא כמו מנוע פנימי שדוחף אותנו לפעול ולשמור על עצמנו. ועם זאת, גם הפחד חייב גבול. אם נותנים לו להשתלט עלינו, הוא עלול להפוך למכשול בפני חיים של משמעות ומימוש עצמי. רבים מכירים את השיר של חסידי ברסלב, שמבוסס על ציטוט של רבי נחמן:״ כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל״. אך מה שאנשים רבים לא יודעים, זה שהשיר מצטט באופן שגוי. רבי נחמן לא כתב שהעיקר לא לפחד כלל, אלא: ״וְהָעִיקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל״.

מה ההבדל בין ״לפחד״ לבין מה שרבי נחמן מכנה ״להתפחד״? ״להתפחד״, מבניין ״התפעל״, מצביע על פעולה שמופנית כלפי עושה הפעולה - כלומר לגרום לעצמו לפחד. לעיתים אנשים חוששים כל כך מהעתיד, עד שהם מתחילים לדמיין את התרחישים הגרועים ביותר. ככל שהדמיון מתפתח, הם מתחילים להרגיש שהתרחישים הללו ודאיים לחלוטין - מה שמוביל לשרשרת של פחד שמזין את עצמו, עד שהוא מתנתק לחלוטין מקרקע המציאות. זה בדיוק מה שרבי נחמן מזהיר מפניו. אך עם זאת, חשוב לשמור על פחד מבוסס ומושכל כדי שנוכל להישמר מסכנות מוחשיות.

 באופן דומה מסביר המלב״ים (פרשן מקרא מהמאה ה-19) :״יש הבדל בין הפוחד ובין המפחד, שהפוחד הוא בדבר שאין שם פחד, רק הוא עושה את עצמו מפחד... אבל, אשרי אדם המפחד, שהגם שלבו בריא... עושה את עצמו מפחד על העתיד שלא יחטא, ועל ידי כך נשמר מחטא ומפלס דרכיו (= ״הפוחד״ הוא אדם שחושש גם מדברים שאין בהם איום ממשי, אך ״המפחד״ הוא אדם זהיר שיודע להישמר מסכנות ובכך לכוון את עצמו לדרך יותר טובה)״.

המסר הזה חיוני במיוחד במציאות היומיומית שלנו. בין רקטות לכטב"מים, בין חיי אזרחות לשירות במילואים, עלינו למצוא את האיזון העדין בין אומץ פזיז לבין פחד משתק. הפחד הוא אמנם לא נעים, אך אין לראות בו אויב. אם נדע את גבולותיו, הוא יכול להיות כוח מניע לקבלת החלטות מחושבות. ואם, לאחר שנכיר באיומים, נבחר בכל זאת לקחת סיכונים למען הערכים שבהם אנו מאמינים – הרי שאז נעשה זאת לא מתוך טיפשות או הדחקה אלא מתוך גבורה אמיתית.