החלום שלי התגשם, אז למה אני לא שמחה?

לפני כחודש וחצי בערך חוויתי כמה ימים מאוד מאתגר שהביאו אותי אל הקצה ממש. בתי הקטנה הייתה עם מטפלת שמגיעה אלינו הביתה, ובני הגדול לא היה במסגרת בגלל המצב הבטחוני. מצאתי את עצמי מנסה לנהל שגרה מאוד לא שגרתית שבה במהלך היום אני נמצאת בבית עם שני ילדיי ומטפלת, מנסה לא לתת למצב לפגוע לי בקריירה ובפרנסה, ומתרוצצת בין הנסיון לשמור על בית נקי ומסודר, בין סיפוק צורכיהם של כל מי שנמצא בבית ובין הנסיון לשמור על שפיותי ולמצוא איזה רגע של נחת לעצמי. המשימה הייתה מאתגרת מדי והייתי מגיעה לסוף היום עייפה, עצבנית, עצובה ושחוקה. איך אפשר לחיות ככה?

כדי לשרוד את הימים האלה הייתי חייבת להתחבר לאיזה חזון עתידי אז ישבתי לכתוב לי אותו. באותם הימים גרנו ביחידת דיור די קטנה, ללא ממ״ד ובאזור שיש בו אזעקות כמעט בכל יום. בחזון שלי כתבתי: ״אנחנו גרים בבית גדול ומרווח עם ממ״ד. שני הילדים שלי נמצאים במסגרות והולכים אליהן בשמחה ובכיף. בזמן שהם במסגרות אני מצליחה לשלב בין העבודה שלי למטלות הבית ללקיחת כמה רגעי נחת לעצמי, ואז יוצאת לאסוף אותם כשאני מרגישה טוב ושהספקתי את כל מה שרציתי לעשות. באופן הזה, שעות הערב פנויות לי לחלוטין לרגיעה של סוף יום ולזמן איכות עם בעלי. כמו כן, אני חוגגת 10 אלפים עוקבים באינסטגרם אחרי שנתיים וחצי של יצירת תוכן מושקע ומלא מחשבה וערך״.

היום, חודש וחצי לאחר שכתבתי והתחברתי לחזון הזה, הוא כמעט בדרך להתגשם במלואו. עברנו לבית חדש ומרווח עם ממ״ד, הבן הגדול שלי חזר למסגרת, הבת הקטנה מתחילה הסתגלות לפעוטון ואני די קרובה לחגיגות העשרת אלפים באינסטגרם. ציפיתי שארקוד כל היום משמחה שהחזון שלי ממש עוד רגע מתגשם ובזמן כל כך קצר, אבל להפתעתי אני לחוצה ומודאגת.

״מעניין מה ימימה הייתה אומרת על זה״. זו מחשבה שחולפת לא מעט פעמים בראשי כשיש לי איזו סוגיה שמאתגרת אותי. כמה שנים שאני לומדת את שיטתה המופלאה של ימימה אביטל זצ״ל, שיטת החשיבה ההכרתית ועד כה, בכל פעם ימימה הצליחה להפתיע אותי בדרך שהיא לימדה כיצד להתמודד ולצלוח את אותן הסוגיות. ניסיתי לחפש במייל שלי את המילים ״ימימה״ ו״שינוי״ (לשם אני מקבלת את השיעור השבועי על פי שיטת ימימה) אבל לא מצאתי משהו שהניח את דעתי, אז הגעתי לקבוצת פייסבוק שנקרא ״חשיבה הכרתית״ ושם מצאתי בדיוק מה שחיפשתי. אחת הנשים בקבוצה שאלה מה ימימה לימדה על התמודדות עם שינויים והתגובות שם היו שוות זהב עבורי. ״ימימה ביקשה לדייק ולדייק ולדייק עד שתרגישי טוב...״, ״לכתוב מלאכות ולהתחבר לעצמך ולכוחך ברגע הזה״, ״תפרידי בין העומס והאור המבקש להתגלות״, אלו היו חלק מהתגובות המקסימות שתלמידות ומנחות של שיטת ימימה ענו לה.

אני זוכרת גם שימימה אמרה שבכל הלימוד שלה, הדבר הכי חשוב הוא היישום ולו של דבר אחד קטן. אז בחרתי לשבת ולכתוב. לקחתי דף ועט (זכור לי שימימה אמרה פעם שהחיבור לנשמה ולאמת הפנימית שלנו קורה בצורה טובה יותר כשכותבים על דף ולא במחשב) והתחלתי לכתוב: ״האמת היא שכמה שייחלתי לשינויים האלה, אני מפחדת. אולי אני אמא לא מספיק טובה שלא מצליחה להיות עם הילדים שלה כל כך הרבה זמן בבית אז היא שולחת אותם רחוק ממנה להרבה שעות? אולי לא יהיה להם טוב שם ואני אהרוס להם את החיים? ואם אגלה, עכשיו, כשיהיה לי יותר זמן לעבוד, שאני לא כזה להיט בשוק העבודה? ואולי לא יהיה לי כוח לסדר את הבית ועדיין בסוף כל יום הוא ייראה כמו זירה שפרצו אליה שודדים? אולי… אולי בכלל יהיה לי טוב, ממש טוב, אבל אז אני אגלה שאני לא יודעת להחזיק את הטוב הזה בחיים שלי ואני אהרוס אותו? אולי פשוט אחזור חזרה למה שהכרתי לפני כן? אולי אני לא בנויה וראויה לכל השינויים האלה…״.

מצד אחד, זה היה מאוד מפחיד לגלות את אותם הקולות בתוכי. קולות שמספרים לי שאני לא מספיק טובה וראויה לשינויים שהם בסך הכל די טובים בחיי. קולות שמספרים לי שאני מפחדת לגדול ואני מפחדת מההשלכות של הגדילה הזו. מצד שני, היה בזה משהו מאוד משחרר. הרגשתי שאני מפסיקה להסתיר ולהחזיק אצלי איזו אמת מזויפת ופשוט מודה היכן אני מונחת. זו אני, כרגע, וזה מה יש. היה בזה משהו מאוד מרפא. אני יכולה להבין למה ימימה אמרה שדיוק מושך ברכה.

כשסיימתי לכתוב את המילים האלה על הדף הרגשתי שנולדה בי תפילה חדשה. בקשה חדשה לדיוק מתוך חיבור אמיתי וכנה לעצמי, אז כתבתי: ״אני רוצה חיים שיש בהם שלווה ונחת. אני אוהבת את הילדים שלי ואני מתפללת שתמיד יהיה לי את הכוח והסבלנות להיות איתם ולתת להם את הטוב ביותר. עם זאת, אני מתפללת גם להרגיש שזה בסדר, שאני בסדר, כשאני זקוקה לזמן שלי, לעשות דברים שלא קשורים אליהם וכשקשה לי להכיל אותם. אני רוצה להרשות לעצמי להיות אנושית ולהפסיק לדרוש מעצמי להיות מלאך. אני מתפללת שאיפה שהילדים שלי לא יהיו, יהיה להם טוב ואם הם יהיה זקוקים לי, אהיה מספיק רגישה, עירנית ופנויה כדי להבחין בזה ולתת להם מענה״.

רק אחרי שהצלחתי להסתכל לפחדים ולמקומות העמוסים בתוכי בעיניים, להודות בהם, לנקות ולפרוק אותם על הדף, הצלחתי להסתכל על התקוות והשאיפות שלי לצמוח למקום חדש וטוב יותר. עכשיו אני קצת פחות חוששת, קצת יותר מקווה, והלב שלי בטוח יותר שאני בסדר, אני בדרך הנכונה.