אף אחד לא רוצה אלימות פוליטית. אבל האם בעם היהודי זו תופעה בלתי נמנעת?

סיר הלחץ הפוליטי שוב עלה על גדותיו השבוע. סף מסוים של אלימות נחצה, עם ירי של פצצות תאורה לעבר בית ראש הממשלה. מעשה זה גרר כמובן גינויים חריפים מכל קצות הקשת הפוליטית, מימין ומשמאל כאחד. אולם, השאלה הגדולה שהוא מעלה אינה עד כמה ראוי לגנות אלימות פוליטית – דבר שכולם מסכימים עליו – אלא כיצד מונעים את ההתפרצות שלה, שכפי הנראה יכולה להתרחש בכל חברה ובכל צד פוליטי.

התפרצות של אלימות נראית לעיתים כמו חוק טבע. כאשר מצטבר מספיק לחץ, בסוף מגיע הפיצוץ. הדימוי של "סיר לחץ", שבו פתחתי, מתאר במדויק תהליך זה. סיר לחץ הוא מכשיר משוריין, מתכת כבדה, שנועד להכיל ולבלום תסיסה פנימית חזקה. אולם, גם החישוקים החזקים ביותר, גם איזונים ובלמים העשויים מפלדה, עלולים להתפוצץ כאשר הקיטור הפנימי מגיע לנקודת שבירה. בשלב זה מגיע פיצוץ, ופיצוץ הוא אירוע אלים בהחלט.

למעשה, היגיון זה עצמו הוא אחד מאלו שמכתיבים את עיקרון חופש המחאה. באופן שנראה על פניו פרדוקסלי, חופש המחאה נגד השלטונות משמש דווקא כגורם הממתן את האלימות הפוליטית. אפשרות המחאה מאפשרת "התפרצות לחץ מבוקרת", היא מעין שסתום פיקוח, המוודא שכאשר מצטבר מספיק לחץ, נפתח איזה חרך קטן ונותן לקיטור לצאת החוצה באופן בטוח. נכון אמנם שמי שיניח את היד קרוב לשסתום החירום עלול להיכוות מזרם הקיטור. אך אנו יודעים כי התפרצות הקיטור מווסתת את הלחץ הפנימי ומונעת פיצוץ חמור הרבה יותר.

בימים כתיקונם, נראה שאסטרטגיה זו עובדת פחות או יותר. הסדר הדמוקרטי מאפשר חופש מחאה ונותן הזדמנות להחליף את השלטון אחת לכמה שנים בהליך בחירות שוויני. אמצעים אלו, לצד איזונים ובלמים נוספים, אמורים לווסת את המתח הציבורי ולאפשר לנהל מחלוקות באופן לא אלים, גם אם מדובר בחוסר הסכמה חריף ועמוק ביותר.

אולם, בתקופה האחרונה נראה שגם המנגנון הדמוקרטי עצמו חורק. הלחץ הציבורי הגיע לממדי רתיחה כה איומים, עד שכל שסתומי הביטחון מאיימים להימס. הם לא עומדים בנטל. הקיטור עולה ועולה, מבעבע ורותח, והמנגנונים הדמוקרטיים אינם מצליחים למתן אותו. רבים רבים בציבור הישראלי, מימין ומשמאל, חשים דאגה אמיתית מפיצוץ קרב ובא.

מה עושים?

אם נסתכל אחורה, אל ההיסטוריה של העם שלנו, נגלה שהקושי לחיות ביחד הוא אולי החוט השוזר את הסיפור הלאומי שלנו. למעשה, ממש מבראשית – מחומש בראשית, תחילת הסיפור הלאומי של העם היהודי – בעיית המחלוקת והדרך לחיות יחד באופן לא אלים היא תמה מרכזית.

חומש בראשית כולו מלא במלחמות אחים. הן מתחילות הם האחים הראשונים ביותר: שני הבנים של אדם הראשון, קין והבל. קין והבל הם המשפחה הראשונה, הזרע הראשון של האדם, האחים הראשונים באנושות. והסיפור שלהם אינו אידילי. לא ולא. ההופעה הראשונית של "אחווה" בספר בראשית היא הופעה של אלימות רצחנית. תחרות קשה בין קין והבל מביאה את הראשון לרצוח את השני. המצב הקמאי של אחווה, לפי ספר בראשית, הוא מצב של תחרות, קנאה ואלימות.

יוסף ואחיו – סיבה לתקווה

ומשם זה ממשיך. משני בניו של אברהם, יצחק וישמעאל, אחד מגורש ורק השני נשאר להמשיך את השושלת. דבר דומה קורה גם עם בניו של יצחק, יעקב ועשיו, שם התחרות בין האחים כמעט וגולשת לאלימות. אך הדרמה בין האחים מגיעה לשיאה במשפחת הבן השלישי, יעקב. 

סיפורם של יוסף והאחים – בניו של יעקב – החותם את ספר בראשית, מחזיר אותנו אל תחילת הסיפור, אל קין והבל. שוב אנו מוצאים מתח בתוך המשפחה, קנאה, שנאה, וניסיון לרצח. אולם, בניגוד לתחילת הסיפור, שבו המאבק מסתיים בכריתה חדה ואלימה – בהרג של אח אחד וגלות ואובדן של האח השני, בסיפור של יוסף והאחים יש התרה אחרת לקונפליקט. יוסף והאחים מצליחים להתגבר על המתח ביניהם, ולהתאחד יחד בקשר של אחווה. בסוף ספר בראשית, האחווה מופיעה מחדש, ועתה לא כמתח קמאי שסופו אלימות, אלא אחווה במובן שאנו מכירים: ברית בין אחים, יכולת לחיות יחד ולהתגבר על קונפליקטים, למרות המתח הפנימי העז.

הסיפור של המתחים הפנימים בעם ישראל לא מגיע כמובן לסוף הטוב שלו עם סיום ספר בראשית. המתח בין יוסף לאחים הוא אקורד הפתיחה, לא אקורד הסיום. לאורך כל התנ"ך מתח זה מוסיף לבעבע, עד לפיצול הממלכה לשנים, ממלכת יהודה וממלכת ישראל.

יתרה מזו, גם לאחר חורבן ממלכת ישראל, המתח היסודי בין קבוצות שונות בעם היהודי המשיך להוות גורם מעצב, לעיתים בעל השלכות טרגיות. רבים מזכירים היום את האיבה בין הכיתות השונות בשלהי הבית השני, שהביאה בסופו של יום לחורבן הבית ולגלות ישראל.

אולם, עם כל זאת, הנה אנו כאן. הפלא של הקיום היהודי הוא הניצחון הסופי של האחווה. קין והבל נכשלו והרגו אחד את השני. יצחק וישמעאל נכשלו, כאשר ישמעאל נותר לתעות בישימון ויצחק נותר לבדו. יעקב ועשיו הצליחו בכך שהיריבות ביניהם לא הביאה לרצח. הם הצליחו לכלוא את האלימות ולקבל אחד את השני. אולם לבסוף, נפרדו דרכיהם. הם לא המשיכו לחיות כאחים, כמשפחה אחת. לעומת זאת, יוסף והאחים הצליחו – למרות היריבות, למרות המתח העצום, שהביא כמעט עד שפיכות דמים, הם נשארו יחד, יחד כאחים, יחד כעם. גם אם לעיתים היריבות גרמה לענפים מקומיים להתנתק מהעץ, העם היהודי נשאר אחד.

בסוף בסוף, הפתרון היחיד שיכול להועיל לנו כנגד התפרצות של אלימות פוליטית, פתרון שיכול לאפשר לנו לחיות יחד למרות המחלוקת, למרות חוסר ההסכמה, למרות הכעס ההדדי והחשדנות העמוקה, הוא ניצחון האחווה. איזונים ובלמים, חזקים ככל שיהיו, לא יצליחו למנוע את הפיצול, את התפרצות הזעם. רק כוח מאחד כמו זה שהביא את יוסף והאחים להיזכר באחווה, ברצון להיות משפחה אחת, לחיות יחד ולא להמשיך להתפצל או להכניע זה את זה – רק כוח מסוג זה יכול להחזיק אותנו יחד בשעות קשות כמו שעה זו.