שום טריק שניסיתי כדי להפסיק לבכות – לא עזר לי

אני זוכרת לא מעט מקרים מילדותי בהם בכיתי והסביבה שלי לא ידעה איך להתייחס ולהגיב אליי. המבוגרים, אלו שהיו עבורי עמודי התווך והדמויות המייצגות את מה שבטוח ויציב בעולם, היו נבהלים מהבכי שלי, וכל אחד היה מנסה להשתיק אותו בדרך אחרת. חלק ניסו לדבר אל הרציונל שלי ולהסביר לי למה אין כל סיבה לבכות, חלק ניסו להסיח את דעתי לכיוונים אחרים: ״הייייי! תראי איזו בובה יפהההה! שלום בובההה!״ הם אמרו בהתלהבות גדולה ותיאטרלית מדי. היה מי שגלגל עיניים כי התעייף מלהכיל את הבכי, היה מי שכעס עליי ואמר לי: ״די לבכות״, והיו גם נסיונות להפגין סמכותיות ואדישות גם יחד ולומר לי: ״אנחנו לא בוכים. תתבגרי ותתגברי״.

את כל התגובות האלו לבכי אני מכירה ופוגשת גם היום כשהילדים שלי בוכים. לפעמים אני בעצמי זו שמתרגשת מדי מהדמעות ומהקול הצווחני ומנסה להשתיק אותם כמה שיותר מהר, ולפעמים זה סבא או סבתא שלהם, הגננת, אבא, המטפלת או אפילו אישה זרה שחלפה ברחוב.

מה יש בבכי שכל כך קשה לנו להכיל אותו ושאנחנו חייבים מיד לפתור ולהשתיק אותו?

קראתי פעם כתבה שבה נאמר שזה בדיוק מה שהבכי נועד לעשות למי ששומע אותו: להיות בלתי ניתן להכלה. ככה תינוק יוכל לשרוד בעולם. ככה אמא שלו תהיה חייבת לקום אליו בלילה ולהאכיל אותו וככה מבוגר אחראי יוכל להתנער מענייניו ולחשוב איזה צורך עליו למלא עבור אותו עולל חסר ישע. עם זאת, באינסטגרם של חני אוהד אטיאס, מדריכת הורים בגישה ההיקשרות, יש התייחסות קצת שונה לבכי. ״בכי הוא הפיתרון״ היא כותבת. ״לא צריך תמיד למהר ולפתור אותו״. לפעמים הדמעות שיוצאות הן אלו שמשחררות איתם משקעים ותסכולים שהצטברו במהלך היום, השבוע ואפילו החיים, גם כשמדובר בתינוק קטן וגם כשמדובר במבוגר. ההשתקה של הבכי יכולה להפריע לתסכולים האלו להשתחרר ולהסתגלות לחיים לקרות.

כמובן כשמדובר בתינוק או פעוט חסר-ישע, עלינו לנסות להבין מה הצורך שלא התמלא ולעזור לו למלא אותו. אבל הגישה הזו מבקשת לא להבהל כל כך מבכי ולא לחפש את הפיתרון במקום אחר ויבש מדמעות. גם רבי נחמן מברסלב דיבר על הבכי ואמר שהדמעות הרוחניות הן כאלה שמנקות את המערכת שלנו מרעילות שהצטברה בה. כלומר, דמעות הן סוג של ניקוי רעלים לגוף ולנפש וחבל ״לחנוק״ אותן בכל מחיר בתוכנו. לפעמים משתלם לתת להן לצאת החוצה, עד להקלה וריפוי.

את השיעור הזה למדתי על בשרי בכל פעם שחוויתי פרידה בחיי. לפני שהתחתנתי חוויתי לצערי הרבה פרידות מהרבה קשרים קצרים או ארוכים שחשבתי שיובילו לחתונה והתבדיתי. לאחר החתונה חוויתי הרבה פרידות מסטאטוסים שונים בחיי כמו - הרווקה, הנשואה שיש לה זמן לצאת כל ערב לדייט עם בעלה, האמא שיש לה ילד אחד בלבד לדאוג לו, ועוד פרידות כמו הכניסה למסגרת חדשה של ילדיי. כל פרידה כזו תמיד הפכה לי את הבטן וקרעה לי את הלב לכמה חתיכות. כמה שניסיתי את כל הטקטיקות שהמבוגרים המבוהלים היו מנסים עליי כדי שאפסיק לבכות, זה לא עזר לי ולא הגעתי לתחושת השלמה והקלה. ניסיתי להסיח את דעתי עם שוקולד, ניסיתי לכעוס על עצמי שאני בכיינית, ניסיתי להתעלם מהרגשות שלי, וניסיתי גם לתת לעצמי מיליון הסברים רציונליים למה הפרידה הזו נכונה וטובה.

האמת היא שכשאנחנו חווים רגע של קושי, כזה שמפעיל אצלנו את הרגש (בין אם נראה לנו שזה הגיוני או לא) המערכת הרגשית במוח שלנו נכנסת לפעולה וזה מה שגורם לגוף שלנו להגיב בצורה של כיווץ, דפיקות לב, נשימה מואצת ואפילו דמעות. ברגע הזה קשה מאוד למערכת שאחראית על החשיבה הרציונלית במוחנו לקחת פיקוד. גם אם ננסה לתת לעצמנו או לאדם הבוכה מולנו אלפי טיעונים רציונליים למה לא כדאי לו לבכות, בזמן אמת כשהוא כל כך מופעל רגשית, הוא לא יהיה מסוגל לשמוע כלום ורק יהיה מתוסכל עוד יותר שהוא כל כך תלוש מהמציאות שמנסים לפרוש לפניו.

כמה ימים אחרי שהכנסתי את הבן הגדול שלי לגן לראשונה, אני זוכרת שחזרתי הביתה והלכתי להכין לי קפה בתקווה שאצליח לשתות אותו חם וברצף אחרי תקופה די ארוכה שלא זכיתי לזה. פתאום הרגשתי את המועקה מתגברת בגרוני ובלבי והתחלתי לבכות. במקום לנסות להדוף ולדפדף את העצבות והדמעות, החלטתי לאפשר להן לצאת ובכיתי, בכיתי, בכיתי. בכיתי כל כך הרבה שאם מישהו היה מסתכל עליי מהצד הוא היה בטוח שקרה לי דבר נורא מאוד. נו.. בסדר.. אולי הבכי הזה לא היה פורפורציונלי, אבל אחריו הרגשתי שהייתי פנויה להסתגל למציאות חדשה שבה הבן שלי הולך בכל יום לגן ולי יש כמה שעות פנויות לעשות דברים אחרים. לפני הבכי חסר הפורפורציות הזה לא הייתי פנויה לשום רציונל, שום הסתגלות למצב חדש ושום הסחת דעת. הייתי במועקה והדמעות שיחררו לי אותה.

אולי לפעמים זה נכון להסיח את דעת הבוכה או למצוא לו פיתרון מיידי כדי שיפסיק לבכות. אולי לפעמים הסבר רציונלי מיידי יהיה זה שישנה ממש באותו רגע את הפרשנות, והסיבה לבכי תהפוך לסיבה לחיוך. אבל אני מאמינה שעולם שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו ולילדינו לבכות כמה שצריך מבלי להיבהל מידי מעצם הדעות, עולם כזה הוא עולם טוב, נקי ובריא יותר.