במה שונה מדינת ישראל ממושבות קולוניאליסטיות שנישלו ילידים?

אחת ההאשמות הוותיקות המוטחות במדינת ישראל היא אשמת ה"קולניאליזם". המונח קולוניאליזם נגזר מהמילה "קולוניה" – מילה לועזית המתורגמת בדרך כלל לעברית כ"מושבה". מונח זה מחזיר אותנו למאה ה-19, הימים של התרחבות האימפריה הבריטית ומדינות אירופיות נוספות, שהקימו מושבות, כלומר "קולניות", ברחבי העולם, במזרח, באפריקה, באמריקה הלטינית, ובאופן כללי – בכל מקום שאינו אירופה. במושבות אלו, שהוקמו פעמים רבות כתוצאה של קשרי סחר ולא של כיבוש ישיר, ישבו קבוצה קטנה של אירופאים. במקרים רבים, ההגנה על האירופאים שהתיישבו במקומות אלו, שימשה עילה להפעלת כוח צבאי וכיבוש ישיר ומלא של שטחים עצומים, והכפפתם לאימפריה האירופאית. וכך, קבוצה קטנה של אירופאים שלטה דה-פקטו בשטח עצום עם ילידים רבים, וניצלה את משאבי הטבע במקומות אלו כדי להעשיר את ארץ המקור האירופאית.

בימינו, מלבד כמה איים ושטחים קטנים אחרים, לא נותר כמעט זכר לאותן קולוניות. מרבית האזורים שנשלטו בשיאו של הקולוניאליזם בידי מעצמות אירופאיות הפכו זה מכבר למדינות לאום עצמאיות. עם זאת, למרות היעלמותן של הקולניות, המושג "קולוניאליזם" חי וקיים. ומדוע? במידה רבה בזכותנו, כלומר בזכות מדינת ישראל.

כיצד ואיך הפכה מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, ההגשמה של החזון הציוני לשיבת היהודים למולדתם ההיסטורית, שהייתה צריכה להיאבק בשלטון הבריטי בארץ על מנת לקבל עצמאות, לקולוניה אירופאית? ובכן, אומרים שונאי ישראל בכל אתר ואתר, נכון שמדינת ישראל היא מדינת לאום עצמאית, אבל מצד שני, מאיפה הגיעו לכאן כל המתיישבים החדשים אם לא מאירופה? כיצד צמחה כאן בלב המזרח התיכון, המאוכלס בשבטים ערבים שונים, מדינה בעלת אופי מערבי עם המוני מהגרים מאירופה? הציונות, הם טוענים, אינה אלא עוד ענף של הקולוניאליזם האירופאי.

לפי גישה זו, הבעיה המרכזית עם קולוניאליזם היא התפיסה כביכול הגלובוס הוא לוח חלק, ריק, שהאדם האירופאי יכול להגיע לכל חלק ממנו, ופשוט להתיישב בו ולהקים עליו מושבה. התנועות הדה-קולוניאליות בימינו אינן מגנות רק את הכיבוש הבריטי של הודו או הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה. הן מגנות את ההתיישבות הלבנה באמריקה ובאוסטרליה. הרעיון כאילו אמריקה הייתה ריקה בזמן שהגיע לשם האדם האירופאי ו"גילה" אותה הוא תמצית הבעיה בעיניהם. לאדם האירופאי לא הייתה מלכתחילה זכות להגר לאמריקה, כיוון שהוא לא היה יליד המקום. ההתיישבות הלבנה באמריקה גנבה את השטח מהילידים.

לפי הגישה האנטי-קולוניאלית, העולם מתחלק לשניים: ילידים ואלו שאינם ילידים. אם אתה יליד – הארץ שלך כמו שהגוף שלך שייך לך. היא חלק ממך. היא מי שאתה. אם אינך יליד המקום, עליך להשיל את נעליך מרגליך ברגע שאתה מגיע אליו, ולהיזהר בתכלית הזהירות לא להרוס את המרקם הילידי. ודאי וודאי שאסור לך להקים שם התיישבות משלך. אין חשיבות לשאלה עד כמה הארץ הייתה מיושבת לפני הגעתך. גם לא לשאלה, האם קיבלת את הסכמת בני המקום להתיישב וגם לא האם התיישבותך הועילה לבני המקום. אדרבא, כל טענות אלו משמשים לרעתך, להציג אותך כ"כובש" שהורס את המרקם הילידי הטהור כביכול.

וכך, כל הטענות של הציונות על רכישה בכסף מלא של הקרקעות שהיו בסיס להתיישבות היהודית בארץ ישראל, ועל פיתוח הארץ ומשיכץ הגירה מקומית רבה מערים מרוחקות יותר במרחב, מאזורים שהיום מכונים "סוריה" ו"ירדן" – כל אלו אינם מהווים הגנה בעיני קנאי הקולוניאליזציה אלא מוכיחים את אשמתנו. עצם העובדה שהציונים באו ורכשו קרקעות במרחב מוכיחה שהם לא ילידים. עצם העובדה שהם הביאו לכאן שיטות טכנולוגיות חדשות, מסחר, פיתוח עירוני, תרבות – כל אלו מראים עד כמה הם משנים את המרקם הילידי ומשליטים את עצמם על ארץ לא להם.

ויכוח זה בין ישראל למתנגדיה מתקיים בימים אלו ממש בכל אוניברסיטה ברחבי המערב. הוא אקטואלי מאין כמוהו, והטענות שאותן פרשתי כאן מושמעות ללא הרף באקדמיה, בתקשורת העולמית, בפוליטיקה ואפילו במשפט, כנגד מדינת ישראל. אולם, למרבה הפלא, ויכוח זה בין ישראל למתנגדיה, בין אלו הטוענים שרק לילידים זכות על הארץ לבין אלו המצדדים בהתיישבות, מתחיל כבר משחר ההיסטוריה היהודית. הוא מופיע כבר בפרשת השבוע אותה קראו בבית הכנסת בשבת האחרונה – פרשת חיי שרה.

אברהם אבינו היה הקולוניאליסט הראשון. הוא עוזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, מוותר על זכות הילידות שלו, והולך להקים התיישבות חדשה בארץ של אנשים אחרים. הוא מגיע לארץ הזו, ואולי היא מיושבת בדלילות וגם לא מאד מפותחת, אבל עדיין, יש בה מקומיים והוא זר. בהתחלה הוא נודד בארץ, עובר ממקום למקום, אך לבסוף מגיע הרגע האולטימטיבי שבו הוא נאלץ להכות שורש בארץ.

רגע זה הוא הרגע שבו המסע נפסק באופן סופי – המוות. המוות פוגש את שרה, אשתו של אברהם, השותפה המרכזית שלו בכל המסע ההרפתקני שאליו יצא. שרה מתה ואברהם אינו רוצה לטמון את הגופה שלה באיזה מקום אקראי. הוא רוצה "אחוזת קבר". הוא צריך מקום מוגדר, קבוע, שיקרה על שמו, שיהיה שלו.

אברהם פונה אל אנשי המקום, שמציעים לו ברוב נדיבותם להתערות בהם, ולקבור את שרה בבית הקברות שלהם. אבל אברהם מסרב להצעה זו. הוא לא רוצה טובות. הוא לא רוצה להתערות בילידי המקום. הוא רוצה מקום ששייך לו בזכות. הוא מציע לקנות שטח, לשלם עליו "בכסף מלא". הוא משלם טבין ותקילין על חלקת אדמה, והיא הופכת לשלו. זוהי האחיזה הראשונה שלו בארץ.

ומאז ועד היום, ממשיך אותו ויכוח עצמו בין צאצאיו של אברהם – אנחנו, תושביה היהודים של מדינת ישראל, לבין אותם אלו שמנופפים בזכות הילידות. אנו אומרים כי אמנם איננו ילידי הארץ, אך קנינו אותה – עבדנו עליה, פיתחנו אותה, השבחנו אותה והפכנו אותה למה שהיא, ממדבר שממה לגן עדן. ומתנגדינו טוענים, רק ילידות מקנה זכות על הארץ, וזכות זו אינה נדרשת לכל הצדקה.

כשאנו אומרים, לפיכך, ש"התנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ", איננו מתכוונים שהתנ"ך מקנה לנו זכות ילידות. התנ"ך הוא זה שמראה לעולם כולו, שהזכות על הארץ אינה מוקנית לילידים בדווקא, אלא למי שעמל על הארץ, שטורח לקנות אותה, לעבוד אותה, והרבה יותר מכך, להיות זכאי לה בזכות ההתנהגות המוסרית שלו. המסר המרכזי שעולה מהמשך התנ"ך הוא שהסיבה שהארץ ניתנה לבני אברהם ונלקחה מתושביה הקדומים היא בגלל ההשחתה המוסרית של הראשונים. משום כך, מזהיר התנ"ך את ישראל, שאם הם יתנהגו כמו קודמיהם, גם הם יאבדו את הארץ. המסר המרכזי הוא: הארץ אינה רשומה על שם אף אחד בטאבו. אם האדם מתנהג כראוי, הוא זוכה לשבת בארץ. הזכות על הארץ היא זכות מוסרית ולא זכות מלידה.