משפט או פוליטיקה: על מה שמעניין באמת את בית הדין בהאג

בית המשפט הבינלאומי בהאג עלה שוב לכותרות כשהוציא צווי מעצר נגד  נתניהו וגלנט. הטענות: הרעבה כשיטת לחימה בעזה, מניעת אמצעים חיוניים להישרדותם של אזרחי עזה, רצח, רדיפה ותקיפות מכוונות של אוכלוסייה אזרחית. בין היתר, אחת הטענות בהאשמה הייתה ש: ״לא ניתן היה לזהות צורך צבאי ברור או הצדקה אחרת תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי להגבלות שהוטלו על גישה למבצעי סיוע הומניטרי״. טענה זו מתעלמת באופן בוטה מכך מההשתלטות הבריונית של חמאס על הסיוע והשימוש שהוא עושה בו כדי לתמוך בכוחותיו.

נחמה כלשהי אפשר למצוא בכך שהתסכול מהתנהלות בית הדין לא מוגבל רק לישראל. בארצות הברית מיהרו לגנות את ההחלטה. סנטור גרהאם כינה את בית הדין ״בדיחה מסוכנת״ וקרא להטלת סנקציות, בעוד גרינבלט, מי שהיה השליח של טראמפ במזרח התיכון, הביע תקווה שהממשל האמריקאי יפעל לביטול החלטת בית המשפט. התגובות החריפות מדגישות את השבר שנוצר בין המדינות האירופאיות לארה״ב אל מול ההתנהלות של האג. אכן, כאשר בית  משפט בקנה מידה גדול כל כך  נמצא משוחד, הפגיעה הקשה בדמוקרטיה שולחת את אותות הסכנה שלה גם מעבר לאוקיינוס האטלנטי. מעבר לאינטרסים הצרים, עמוד השדרה שמחזיק את התפיסה הדמוקרטית הוא השוויון בפני החוק. כאשר זה נפגע, גם היחסים עם ארה״ב, האימפריה שחקקה את הדמוקרטיה על בראש דגלה, מתערערים. באופן אירוני, העם שמההיסטוריה שלו בית הדין בהאג יכול ללמוד כיצד דמוקרטיה באמת צריכה להתנהל, הוא לא אחר מאשר העם אותו הוא מאשים – עם ישראל.  

השורשים ההיסטוריים של שוויון החוק

הניצנים הראשונים של המשפט ההוגן צמחו לראשונה בעולם הקדום בזכות אדם בשם חמורבי, מלך בבל מהמאה ה-18 לפני הספירה. חמורבי חוקק חוקים שרדפו צדק בממלכה - צדק שיגן גם על החלשים שבחברה כנגד המעמדות הגבוהים. החוקים שחוקק חמורבי מזכירים מאוד, ואפילו חופפים במקרים מסוימים, לא מעט מחוקי התורה המסדירים צדק חברתי ועונשים כנגד פשיעה. אולם קיים הבדל מהותי בין חוקי חמורבי לחוקי התורה: אצל חמורבי, הוא עצמו, מתוקף סמכותו כמלך בבל, היה האדם היחיד שבכוחו לקבוע מהו צדק. הסמכות הייתה מרוכזת לחלוטין בידיו, ללא גורם עליון שיפקח עליו. אם למשל בן דודו של חמורבי היה מבקש את פסיקתו בסכסוך משפטי, חמורבי יכול היה להטות את הכף לטובתו, ואף לשנות חוקים אם הדבר היה נוח לו, שכן הוא עצמו היווה את הבסיס הבלעדי לחוק. כך, על אף כוונותיו הטובות והחוקים המתקדמים שחוקק, כל עוד הסמכות המשפטית נשענה רק על המלך, המשפט נותר חשוף להטיה ולשחיתות

זהו בדיוק השינוי הדרמטי שעם ישראל הביא לעולם: החוק והציווי האלוהי עומדים מעל המלך עצמו, ומחייבים אותו לפעול בהתאם להם גם כאשר הדבר נוגד את רצונו האישי. תפיסה זו מדגישה את מחויבותו של כל אדם, כולל המנהיגים החזקים ביותר, לעקרונות הצדק והשוויון בפני החוק. ייתכן שמכאן נובעת ההסתייגות החוזרת בתורה ובתנ״ך מעצם הרעיון של היררכיה כלשהי. חכמת היהדות שאפה ליצור מערכת שבה העם כולו מתקשר ומיישם את החוקים באופן ישיר, ללא תלות במתווכים כמו מלך או נשיא, שעשויים לעוות את החוק מתוך אינטרסים אישיים. אולם כאשר התברר שהגישה האידאלית הזאת לא מספיק פרקטית כדי להסדיר התנהלות של עם, משה, בעצת חותנו יתרו, הנהיג מבנה שיפוטי היררכי. המודל החדש היה מבוסס על חלוקה שבטית: לכל שבט הוקם מנגנון שיפוטי פנימי, תוך שמירה על חירותם ושוויונם של השבטים במעמדם. אך גם מודל זה נתקל בקשיים משמעותיים. סכסוכים בין השבטים, העדר המשילות והכאוס שנוצרו הובילו למצב של אנרכיה, המתואר בתמציתיות בספר שופטים: ״בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה״.

בעקבות מצב זה התגבשה ההבנה שהמצב דורש שינוי מהותי, מה שהוביל למהפכה השלטונית הבאה. העם ניגש לשמואל וביקש שימנה להם ״מלך ככל הגויים״, מנהיג שינהל אותם ויעשה סדר בממלכה. שמואל הזהיר אותם מפני הסובייקטיביות של המלך, הסכנה שבריכוז הכוח בידיו של אדם אחד - אך העם התעקש ושמואל הסכים. מאותו רגע חלה תקופה חדשה בהיסטוריה היהודית: תקופה של מלכים בעלי כוח אדיר שהפיתוי לשחיתות תמיד מרחף מעליהם, אך כנגדם תמיד עומדים נביאים ומזכירים להם בתוכחות שלא הם מקור הסמכות, אלא גם הם כפופים לחוק ולרצון האלוהים.

התנהלותו המשוחדת של בית הדין בהאג, שהוציא צווי מעצר על בסיס נרטיב, מעלה על סדר היום את היסוד הבסיסי ביותר בדמוקרטיה. אם בית המשפט הבינלאומי שואף להשיב את האמון של ארה״ב וישראל, עליו לזכור עיקרון פשוט: רק כאשר המשפט נשאר חף מהשפעות זרות וממוקד בחיפוש האמת, רק אז הוא ראוי לשאת את השם ״בית דין״.