"גם ככה קשה ליהודי בעולם, אז לפחות שיהיו לו קצת חברים"

צווי המעצר שהוציא בשבוע שעבר בית הדין הבינלאומי בהאג לראש הממשלה ולשר הביטחון לשעבר עוררו בנו שוב את התחושה הלא נעימה של המנודים. התחושות הקמאיות של היהודי המגורש, הגולה, המנודה, שבו ועלו בפעם המי-יודע-כמה בשנה האחרונה. ככה זה, אמרנו לעצמנו, העולם נגדנו. זהו הגורל שלנו ועלינו להשלים אתו.

התמונה הריאלית, למותר כמעט לציין, הרבה יותר מורכבת. היחס הבינלאומי לישראל אכן חריג בכל קנה מידה ואין עוד אומה ולשון הנשפטות לחומרה כמונו. עם זאת, אנחנו ממש לא לבד בעולם. יש לנו הרבה כבוד, הרבה עוצמה וגם הרבה חברים חזקים. פסק הדין של בית הדין הבינלאומי בהאג הוא רק צד אחד של התמונה. הדימוי האומלל של המנודה והמצורע שאף אחד לא רוצה בקשר אתו רחוק מאד מלשקף את המציאות. אנחנו נמצאים בלב מאבק בינלאומי, שאולי אנו נמצאים בו בעמדת מיעוט, אך לא בהכרח בעמדת חולשה. לא מן הנמנע שפסק הדין שהוציא אתמול ה-ICC יפגע דווקא בו יותר מאשר בנו.

בתזמון שלא היה יכול להיות מתוכנן מראש, השתתפתי אתמול באירוע בעל אופי שונה מאד, הפוך כמעט, ששיקף דווקא את המעמד המיוחד של ישראל בעמים והכבוד הרב שלו אנו זוכים. היה זה ערב לזכרו של הרב לורד יונתן זקס ז"ל, רבה הראשי של אנגליה, לרגל פתיחת ארכיון כתביו בספריה הלאומית. אם נרצה לבחור מישהו שמשקף את ההיפוך המושלם של הדימוי העלוב של היהודי המצורע, המנודה והגולה, הרי שזהו הרב זקס. הוא היה כנראה היהודי המכובד ביותר בדורנו – חבר אישי קרוב של מלכים וראשי ממשלות, אורח כבוד בכל היכלי הרוח של המערב, מעוטר בתואר דוקטור של כבוד מטובי האוניברסיטאות בעולם, אדם שרצוי בותיקן ברומא ובפרלמנט האירופי – וכל זאת, בתור רב יהודי אורתודוקסי, שמתהדר ביהדותו ומשמיע את המסרים שלה בכל מקום שאליו הוא הולך.

אורח הכבוד באירוע לזכרו היה יהודי מכובד אחר, שמשקף גם הוא דימוי אחר של מקומם של היהודים והיהדות בעולם של ימינו. היה זה ג'ק לוּ, שגריר ארה"ב בישראל כיום, ששימש בעבר כשר האוצר של ארה"ב וכראש הצוות בבית הלבן. לוּ, גם הוא יהודי אורתודוקסי שגאה ביהדותו ומחנך את ילדיו על ברכי המסורת וההלכה היהודית, הכיר באופן אישי את הרב זקס, וחלק באותו ערב עם השומעים את הרעיונות והמסרים שקיבל מאותה אישיות דגולה.

באופן לא מפתיע, הנושא של צווי המעצר בהאג עלה בדיון, ולוּ, שישב על הבמה בכובע כפול, הן כיהודי אורתודוקסי ותלמיד של הרב זקס והן כנציג הרשמי בישראל של ארצות הברית של אמריקה, נדרש להתייחס לסוגייה. הנקודה שאותה הדגיש לוּ היא בדיוק זו: הוא דיבר על כך שמתחילת המלחמה הוא שומע קולות בישראל שאומרים "איננו צריכים אף אחד" ומקדמים קו בדלני וניצי, דווקא מתוך אימוץ של תודעת המנודה והמצורע. כביכול, אומרים הם לעצמם, "גם ככה כולם שונאים אותנו, ולא משנה מה נעשה – אז למה שיהיה לנו אכפת". המראיינת, רחל שרנסקי דנציגר, ציינה את התנגדותו של הרב זקס לגישה זו, שראה בה דימוי מעוות של המצב היהודי. ולוּ, שחיזק את דבריה ודיבר בהרחבה על חשיבות שימור קשרי הידידות עם בני הברית של מדינת ישראל, הוסיף לדבריה ואמר משפט, שהלך בערך כך: "גם ככה קשה ליהודי להסתדר בעולם הזה, אז לפחות שיהיו לו קצת חברים". 

דיון מעניין זה, עורר אותי להתבונן שוב בסיפור המכונן של העם היהודי, הסיפור של היהודי הראשון – אברהם אבינו.

בחינוך הדתי, כל ילד יהודי גדל על המדרש שאומר כי אברהם כונה "אברהם העברי" כיוון ש"כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר". הרעיון שהעם היהודי ניצב לבדו, נגד כל העולם, מושרש עמוק מאד בחינוך שלנו. העלילה ההיסטורית של עם ישראל נפרשת לאור אותו סיפור מכונן כאירוע שבו עם ישראל ניצב תמיד מעבר אחד והעולם כולו מעבר אחר. לפיכך, אין כל פלא ששונאים אותנו, שמוציאים צווי מעצר נגד ראשי המדינה שלנו, שמדינות במערב מבקשות להטיל עלינו אמברגו נשק ודנים אותנו באמת המידה המחמירה ביותר, שנראית כאילו נתפרה במיוחד עבורנו.

אולם, כשקוראים טוב יותר את הסיפור של אברהם, מגלים שעל אף שהוא אכן היה חריג בנוף, יוצא דופן, הוא לא היה לבד. אחד האירועים המרכזיים בסיפורו של אברהם הוא הרגע שבו הוא נדרש להציל את לוט, האחיין שלו, שנפל בשבי במלחמה שאליה נקלע במקרה. אברהם, שעד אז הסתובב כזר בארץ, כאורח, נזרק אל הקלחת של הפוליטיקה המקומית ונאלץ לבחור צד במלחמה. הוא הופך לשחקן משפיע בזירה הגיאופוליטית – יוצא למלחמה, מנצח, משחרר את אחיו, ומשפיע על מאזן הכוחות האזורי לטווח הארוך.  

מה שאנו נוטים לשכוח הוא שאברהם לא עושה זאת לבד. יש לו חברים. התורה מזכירה את "ענר, אשכול וממרא בעלי ברית אברהם". כיוצא בו, גם לאחר מכן, למרות היחסים הלא פשוטים של אברהם ואבימלך, לבסוף הם כורתים ברית. בדומה לכך, גם יחסיו עם בני חת, שבקרבם הוא מבקש להשתכן, אינם יחסים לעומתיים חד צדדים. הוא סוחר אתם, קונה מהם את חלקת הקבר, והם מכירים בו בתור "נשיא אלהים". אברהם העברי מתמקם באזור על ידי בריתות ורכישת חברים ולא על ידי גישה לעומתית של "איני צריך אף אחד".

נכון אולי להבחין אפוא בין גישה של ייחוד לגישה של בדלנות. השיעור החשוב שהעם היהודי למד במהלך ההיסטוריה, וקיבל ממנו תזכורת כואבת רק אתמול, הוא שאיננו יכולים להיות "כמו כולם". אנחנו מיוחדים ותמיד, בין אם נרצה ובין אם לא, נקבל יחס מיוחד בעולם. במובן הזה אנחנו "עבריים". אולם, עבריות זו, מיוחדות זו, אינה חייבת להיות קללה. היא יכולה להיות גם ברכה, כמו שאכן הובטח לאברהם. היא לא מחייבת אותנו להתכנס לפוזיציה של המנודה והמצורע, אלא היא יכולה להפוך לייחוד של כבוד, לכזה שמאפשר לנו לכרות בריתות אמיצות עם אומות העולם, לרכוש חברים ושותפים, שיעריכו את הייחוד שלנו וירצו לתמוך בו ולקחת בו חלק.