מחדל תינוקת המריבה: טעות טרגית שהפכה לדרמה משפטית

לעקור ילדה בת שנתיים מהזוג שגידל אותה באהבה או למנוע מהוריה הגנטיים לגדל אותה בגלל טעות אנוש? בשאלה הזו נאלץ בית המשפט להכריע בפרשת ״מחדל העוברים״. נתחיל מההתחלה: טעות בבית החולים אסותא הובילה להשתלת עוברית שנשאה את המטען הגנטי של זוג אחד ברחם של אישה אחרת. הילדה, שנולדה לאם שנשאה אותה, גדלה במשך שנתיים בידי ההורים המגדלים. כאשר ההורים הגנטיים גילו שהילדה שייכת להם מבחינה ביולוגית, הם דרשו לגדלה בביתם. עו"ד אברהם בלוך השווה בכתבתו במעריב את המקרה ל״משפט שלמה המודרני״. אך בניגוד לסיפור התנ"כי, שבו אחת הנשים גנבה את התינוק, בפרשה הזו שני הצדדים פועלים בתום לב ומתוך אהבה. אין כאן גניבה או חוסר מוסריות, אלא טעות טרגית שדורשת פסיקה מורכבת. מה עושים כאשר אף צד אינו אשם, אך טובת הילדה דורשת הכרעה – ומהר?

הורות: דם או חינוך?

השאלה "מהי הורות אמיתית?" היא ליבת הסוגייה. האם זו האהבה הנבנית ביום-יום, או שמא הקשר הביולוגי, ״קול הדם״, שצריך להכריע? חכמת היהדות מציעה פרספקטיבות מורכבות. מצד אחד, החינוך הוא עיקר ההורות. התלמוד (מגילה, בבלי) אומר: ״כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו״. השקעה רגשית ומסירות ביום-יום הן לב ליבו של קשר הורי, גם ללא קשר גנטי. מנגד, הסיפור של משה רבינו מציג את כוחו של הקשר הביולוגי. בעקבות הציווי של פרעה, להטביע את כל הילודים הזכרים של בני ישראל ביאור, אימו של משה עוזבת אותו בתיבה על קני הסוף בתקווה שהוא ינצל. בתו של פרעה מוצאת את התיבה, היא חומלת על התינוק ולוקחת אותו לארמון - שם משה גדל כמצרי. וכאן, אף על פי שמשה גדל התחנך עד בגרות כבן מלכות מצרי, הוא בוחר לחזור למקור התורשתי שלו - לעם של עבדים מוכים, עם ישראל - תוך נטישת התרבות שגידלה אותו. מהזווית של סיפור זה, חיבור גנטי הוא חיבור עמוק שאינו ניתן לניתוק אפילו אחרי שנים של מרחק פיזי ותרבותי.

סיפור נוסף מחזק את המורכבות – סיפורו של שמואל הנביא. חנה, אמו של שמואל, מסרה אותו למשכן כדי לגדול תחת השגחתו של עלי הכהן, שהיה עבורו דמות הורית מחנכת ואוהבת. בדיאלוג בין שמואל לעלי, עלי חוזר ומכנה אותו ״בני״. עם זאת, שמואל לא שוכח את אמו הביולוגית.  מידי שנה בשנה, בכל פעם שחנה באה לבקר אותו, היא הייתה מביאה מעיל שהיא תפרה למידותיו הגדלות. שמואל היה מקפיד ללבוש את המעיל הזה, מתוך כבוד ואהבה כלפיה, עד סוף חייו. הרמב"ם, בספרו ״משנה תורה״, מדגיש את מקומו המרכזי של החינוך בהורות. כך הוא כותב: ״כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו (= האדם שחינך ולימד אותו) ויראתו, יתר (= יותר) מאביו - שאביו מביאו לחיי העולם הזה (= החיים הגשמיים), ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא (= חיים של משמעות ורוחניות)״. ״רבו״, לפי הרמב״ם, איננו כל מי שמוסמך כ״רב״ – מדובר בדמות העיקרית שמעצבת את עולמו של הילד ומובילה אותו בדרך החינוך והערכים. עם זאת, כאשר האב הגנטי הוא גם הדמות המחנכת העיקרית – אז הבן צריך לכבד אותו יותר .

רגישות ומבט חומל

שני הצדדים בפרשה מבקשים את טובת הילדה. ההורים המגדלים טוענים כי התקשרותם לילדה עמוקה ואהבתם אליה בלתי ניתנת לערעור. ניתוקה מהם עלול לגרום לה נזק נפשי ארוך טווח. מנגד, ההורים הגנטיים מדגישים את חשיבות הזהות הביולוגית שלה, רצונם לגדל אותה לצד אחותה הגנטית, וזכותם הטבעית כהוריה. השופט עובד אליאס התמודד עם דילמה שאין לה תקדים. הוא קבע כי התועלת בהעברת הילדה להוריה הגנטיים עולה על הנזק האפשרי. ההחלטה התבססה על הנחה כי בגיל שנתיים הילדה עדיין צעירה מספיק כדי להתמודד עם מעבר הדרגתי ומחושב, והוספה לכך נכונות ההורים הביולוגיים לשמר את הקשר עם ההורים המגדלים.

לא משנה מה השופטים היו פוסקים – אין ספק שזאת הייתה הכרעה קשה. אינני מקנא בהם. למזלי, אני אינני שופט, ואני יכול לשמור על השאלה המוסרית הזאת פתוחה. חכמת היהדות מציגה קשת רחבה של פרספקטיבות, ומזכירה לנו ששני הצדדים מייצגים אמת חשובה. היכולת להתבונן בענווה, להקשיב ולהבין את המורכבות האנושית מתוך מבט חומל – היא כל מה שאנחנו, הצופים מהצד, יכולים לעשות.