בעלי מבסוט מהחיים – ואותי זה מעצבן

ביום בהיר אחד גיליתי שאני כועסת על בעלי כשהוא שמח. ״מה, את לא שמחה?״ שאלתי את עצמי. ״ממתי מפריע לך שאנשים שמחים, ובטח אנשים שהם בעלך?״

״למה הוא כל כך שמח ומרוצה מהחיים?״ בקע קול רוטן מתוכי. ״הילדים רבים, הבית מבולגן, בכל רגע יכולה להיות אזעקה שתזניק אותנו מהחצר לממ״ד, וצריך להתחיל להכין ארוחות ערב, מקלחות, ולארגן את הילדים לקראת שינה. אז מה הוא כזה מבסוט כאילו החיים קלים?״ את הקול הזה שמעתי בתוכי במהלך רגע די שגרתי בחיינו כשבעלי ואני שיחקנו עם הילדים בחצר. מסתבר שהקול הזה מצליח להתגנב למוחי כבר תקופה אבל פתאום ברגע הזה שמעתי אותו מאוד בבירור. זה לא רק היה קול לא מרוצה, הוא גרם לי לכעוס על בעלי כשהוא שמח.

״מה, את לא שמחה?״ שאלתי את עצמי. ״ממתי מפריע לך שאנשים שמחים, ובטח אנשים שהם בעלך?״ האמת היא שאני לא יודעת מתי ואיך זה קרה בדיוק, אבל משהו בי בתקופה האחרונה נשאב למשימתיות ולמידה מסוימת של ניתוק רגשי. התקופה האחרונה הייתה כל כך משוגעת, כתושבי העיר נהריה שמופגזת על בסיס יומיומי ולאחרונה גם חווה נפילות ופגיעות בחיי אדם. בנוסף למתח המתמיד בצל המלחמה, יש את החיים עצמם ואת הנסיון המאתגר לנהל אותם כשגרם. בית, משפחה, ילדים, הריון, קריירה וכל היוצא בזה. מבלי לשים לב, אולי כדי לשרוד את התקופה המאתגרת הזו, לאחרונה הפכתי את חיי למחברת מלאה במשימות שצריך לסמן עליהן ״וי״ והבטחתי לעצמי שאשמח, אצחק ואחייך רק לאחר שאסיים לסמן את כל ה״ויאים״ במחברת. זו כנראה הסיבה שלא הצלחתי להכיל את השמחה והקלילות של בעלי, שנראו לי כל כך לא מותאמות למציאות המשימתית שלנו.

בספרו של משה שרון, ״נפלאות הכעס״, הוא כותב על הסיבות שגורמות לנו לכעוס על אנשים אחרים. אחת הסיבות טמונה במה שהבעל שם טוב קרה לו: ״שמץ מינהו״. הבעל שם טוב לימד שלאדם קשה לראות את מה שלא מושלם ודורש תיקון אצלו ולכן המציאות מפגישה אותו עם מראה. המראה הזו תופיע בחייו בצורת בן הזוג שלו, ההורים שלו, הילדים שלו ואפילו חתול או רכב שנוסע בכביש, ושם הוא ״יפגוש את עצמו״, או ליתר דיוק, את ה׳שמץ מינהו׳ כלומר את החלק הזה שיש בתוכו, שדורש תיקון מסוים. איך נדע שפגשנו את החלק הלא מתוקן שלנו אצל האחר? אם יש משהו באותו אדם שמפריע לנו, מכעיס אותנו, מפעיל אותנו רגשית ואפילו מוציא אותנו מדעתנו - מזל טוב, מצאנו אותו! אם נעמיק בשאלה 'מה מפריע לי בו' התשובה תגלה לנו משהו שככל הנראה מפריע לנו בעצמנו.

הספר של שרון חידש לי את התגלית שמשהו מכעיס או מוציא אותי מדעתי אצל האחר בגלל אחת משתי סיבות. או שיש באחר חלק שקיים גם בי בעוצמה גבוהה ואני לא סובלת את זה, או שהוא קיים בי בעוצמה נמוכה והייתי רוצה לתת לו יותר ביטוי אבל אני לא מרשה לעצמי, ואני ״משתגעת״ מזה שהצד השני מרשה לעצמו לבטא כך את אותו החלק. כלומר, ה״שמץ מינהו״, החלק הלא-מתוקן שבתוכנו, שמשתקף לנו באדם או בסיטואציה שמולנו, מפעיל אותנו כל כך כדי לספר לנו שעלינו לכוון ולאזן אותו מחדש בחיינו - או להוריד מהווליום שלו ולתת לו לנהל אותנו פחות, או דווקא להגביר את הווליום שלו בחיינו.

במקרה שלי האפשרות השנייה היא הנכונה. גיליתי שכעסתי על בעלי כי הוא שמח סתם ככה כי למעשה אני לא מאפשרת לעצמי לשמוח מספיק ללא סיבה ממשית בזמן האחרון. כלומר, גיליתי שעליי להגביר בתוכי את הווליום של ה״שמץ מינהו״ שגיליתי בבעלי. זו הייתה מראה שלא היה לי כל כך נעים לפגוש. פתאום השתקפה מולי ענבר שהיא קצת ממורמרת בתקופה האחרונה, ורק רצה ממשימה למשימה ורוטנת כשהמשימות עדיין לא הושלמו במלואן. זו לא מי שאני רוצה להיות. אני מאוד אוהבת לסמן ״וי״ על משימות ואני אוהבת שגרה, בית מסודר וילדים מאוזנים ושמחים, אבל לצד כל זה חשוב להיות שמחה ומחוייכת ולא להתנות את השמחה שלי באותם הדברים. ״החיים גם ככה מאתגרים והכל משתנה כל כך מהר״, חשבתי לעצמי, ״אז בנוסף להכל אני גם אקשה על עצמי ואמנע מעצמי לשמוח?״

אחרי הגילוי הזה החלטתי להכין לעצמי רשימה של דברים שעושים לי כיף ומשמחים אותי, בלי איזו אג׳נדה גדולה מאחוריהם. בכל זאת, אני אדם משימתי, אז אהפוך גם את ה-כיף למשימה. כתבתי ברשימה הזו דברים כמו לצאת להליכה קצרה בערב, להפגש עם חברה לכוס קפה אחרי שהילדים הולכים לישון, לקנות לעצמי בגד חדש, לצייר, לשיר, לעשות ערב של כיף עם בעלי. באותו הערב יצאתי להליכה קצרה במעגלים מהירים סביב הבית שלי (בכל זאת, אנחנו באזור שבו הכניסה למרחב המוגן היא מיידית, אז הקפדתי להישאר בקרבתו). אמנם לא יכולתי להרחיק לכת יותר מדי, אבל ההליכה עשתה לי טוב והרגשתי שאני מחייכת ונושמת לרווחה. במהלך ההליכה הזו הבנתי שכמו בעלי, אני לא רק צריכה לשריין רגעי כיף בלו״ז שלי ולהפריד בינם לבין המשימות השגרתיות האחרות, אלא גם לשלב בינהם. כלומר, להכניס כיף לשגרה ולבצע את אותן משימות בחיוך וקלילות גם אם לא מדובר בכיף הכי גדול.  

אפשר לשטוף כלים ואפשר לעשות את זה עם חיוך. אפשר לשחק עם הילדים כדי להעביר את אחה״צ עד לזמן השינה ואפשר להפוך את הזמן הזה לחווייה מצחיקה ומהנה עבור כולנו. ברגע ש״שיחקתי״ עם הווליום של החיבור לשמחה והכיף בחיי, בהשראת בעלי היקר, שמתי לב שלא רק שאני לא כועסת עליו כשהוא שמח, אני ממש לומדת ממנו איך לעשות את זה.