מה אנחנו עושים יותר בחיים: חותמים חוזה או כורתים ברית?

הסכם הפסקת האש המתגבש כעת מעלה בציבור הישראלי שיח נרחב על יעילותם של הסכמים בכלל והסכם זה בפרט. החברה הישראלית למודת "הסכמים" למיניהם, בין השאר, עם לבנון עצמה, והיא גילתה בדרך הכואבת שחתימות על נייר, חגיגיות ככל שיהיו, אינם מבטיחות את קיומם של אותם הסכמים, גם עם ערבים להם מעצמות שאמורות להיות בצד שלנו.

בנוגע להסכם הנוכחי בין ישראל ללבנון, אינני סבור כי יש בידי דבר מה חכם להוסיף על פני מה שאנו שומעים גם כך סביבנו. ראשית, לעת עתה רב הנסתר על הגלוי, וקשה לקבוע עמדה על סוגיה שאינך חשוף לכל פרטיה. שנית, אינני מבין גדול בנושאי יחסים בין לאומיים. היכולת להעריך כיאות מהלכים גיאו-פוליטיים היא דבר שמצריך ידע רחב במערכת הכוחות האזורית והבינלאומית ותבונה וניסיון במנגנונים דיפלומטיים. אשאיר אפוא את הדיון בסוגיית טיבו של ההסכם המתגבש לחכמים ומנוסים ממני.

בשורות הבאות ארצה לעסוק בהבחנה עקרונית יותר בין שני סוגים של הסכמים בין אישים – "חוזה" לעומת "ברית". הבחנה זו נוגעת להסכמים בינלאומיים, אך גם להסכמים פנים חברתיים ואפילו למערכות יחסים אישיות, מערכת יחסים זוגית או מערכת יחסים בין-אישית אחרת, יחסי עבודה, חברות ועוד.

הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, רבה הראשי של בריטניה לשעבר, הבחין בין שני מושגים "חוזה" ו"ברית". חוזה הוא הסכם בין אישי המבוסס על חשיבה כלכלית, כלומר על מקסום התועלת האישית של כל אחד מהצדדים בהסכם. המקרה המובהק של חוזה הוא הסכם על התחייבות כספית, שבו התועלת המופקת מהחוזה מתורגמת ישירות לערך ממוני. חוזה לשכירות דירה. הסכם עבודה בין מעסיק ומועסק. חוזה בין חברות וכיוצא באלו. בחוזה מסוג זה, צד אחד מעניק שווה כסף והצד השני משלם בכסף מלא.

אולם, הרב זקס מדגיש כי החשיבה החוזית יכולה לחרוג מהתחום הכלכלי המובהק לתחומים שבהם התועלת ההדדית אינה בהכרח כספית. אנו עלולים, למשל, לראות גם בנישואים סוג מסוים של חוזה, שמטרתו שיפור איכות החיים של כל אחד מבני הזוג, העלאת תחושת הערך העצמי וכו'. ניתן לראות גם בקשרים בינאישים שאינם עסקיים מערכת של מחויבות שמה שמעגן אותה הוא התועלת האינטרסנטית של כל אחד מהצדדים.

המאפיין המרכזי של החשיבה הכלכלית, טוען הרב זקס, היא שההבנות הבין אישיות נעשות בין צדדים שעומדים לעצמם ומחשבים את האינטרסים שלהם בתור אינדיבידואליים. החוזה לא הופך את הצדדים מ"אני" ו"אתה" ל"אנחנו". הוא תמיד נותר הסכם בין שני אנשים שונים ונפרדים, שלכל אחד האינטרסים האישים שלו. אלא שבמקרה, הגורל הפגיש אותם יחד, והאינטרסים שלהם הצטלבו.

המושג המקראי של "ברית", לעומת זאת, היא כריכת גורלות הצדדים יחד. היא אינה תחשיב אינטרסים כלכלי, אלא מעבר מחשיבה על האינטרסים שלי בלבד למול האינטרסים שלך, לחשיבה על בעלי הברית בתור חלק משלם גדול יותר.

הדוגמה המובהקת ביותר לברית היא כמובן נישואים. שני בני זוג, שמחליטים להקים יחד משפחה, אמורים להפסיק לערוך תחשיב אינטרסים אישי, ולשאול את עצמם בכל בוקר, האם הקשר הזה תורם להתפתחות האישית שלהם כאינדיבידואלים. הם הופכים להיות יחידה משותפת, שבה האינטרסים של בן הזוג הופכים להיות האינטרס שלך. אם בן הזוג רוצה לצאת ללימודים, והדבר מחייב את בן הזוג השני להקדיש קצת פחות לקריירה שלו ולהיות קצת יותר עם הילדים, הוא לא צריך לשאול את עצמו: האם הקשר הזה עדיין שווה לי, כאינדיבידואל ששואף למימוש עצמי מלא, אלא עד כמה הדבר חשוב לבן הזוג, וכיצד השינוי ישפיע על חייהם כמשפחה. ברית אינה דורשת "הקרבה" של האינטרס האישי. היא מייצרת סט חדש של אינטרסים. האדם מפסיק לחשוב רק על עצמו ומתחיל לחשוב גם על אלו שבברית אתו.

ההבדל בין חוזה לבין ברית אינו מסתכם בהבדל שבין הסכמים כלכליים לקשרים בין אישים אחרים. כאמור, הוא הבדל בגישה להסכם. יש אנשים – והרב זקס מתריע על כך שזו אחת הרעות החולות שפושטות במערב בימינו – שרואים בכל קשר קשר חוזי, גם בנישואים, גם בחברות, גם ביחסי הורים וילדים. לעומת זאת, גם קשר כלכלי טהור, כמו שותפות עסקית, יכול לקבל פנים של ברית. למעשה, רבות מאד מהשותפויות העסקיות מכילות ממד כזה. שותפים שבונים עסק יחד אינם רואים בשותפות ביניהם חוזה, שבו כל אחד רואה רק את האינטרס שלו. יש ביניהם ברית, שמחייבת אותם להתייצב אחד לצד השני גם בשעות החולשה, גם אם הדבר מצריך ויתורים מקומיים על האינטרס הפרטי של אחד הצדדים. בלי מחויבות עמוקה זו, רבות מהשותפויות העסקיות היו קורסות תוך זמן קצר.

יש כמובן דרגות שונות של ברית. הברית האינטנסיבית ביותר היא משפחה. אולם, גם קהילה היא סוג של ברית, ולאחר מכן הלאום ולאחר מכן המדינה וכן הלאה. קשרים אלו אינם קשרים חוזיים, כלכליים, בין אינדיבידואלים המנסים למקסם את הטובה האישית שלהם, אלא בריתות שמייצרים גוף קולקטיבי חדש, שהאדם היחיד מאופיין אתו ועם האינטרסים שלו.

הדרגה החלשה ביותר של ברית, היא ברית בין מדינות. ברית מסוג זה אינה מייצרת בדרך כלל תחושת "אנחנו" חדשה. כל מדינה נשארת בגבולה, וממשיכה לדאוג לאינטרסים הפנימיים שלה. אולם, גם במערכות יחסים בין מדינות, אפשר לדבר על גישה של חוזה לעומת גישה של ברית.

הסכם בין מדינות יכול להיות חוזה שאינו מכיל אלמנט של שותפות, של שיתוף גורל סביב מחויבות עמוקה שמתעלה על האינטרס האישי, אך הוא יכול להיות גם יותר מכך – קשר עמוק יותר שנוצר בין מדינות, שמייצר חובה שאינה נשענת רק על האינטרס הכלכלי, אלא על עצם המחויבות לברית.

הסכם הפסקת האש המתגבש עם לבנון אינו נראה כעת כמו משהו ההולך לכיוון של "ברית". מדובר ככל הנראה בהסדרה מקומית, הפסקת אש ארעית, שאינה אלא צעד בדרך לגיבוש סדר גיאופוליטי חדש באזור. עם זאת, השיעור שאנו יכולים לקחת מהניסיון הכואב שלנו עם הסכמים הוא, שהשאיפה שלנו צריכה להיות כריתת ברית עם שכנינו ולא חתימת חוזה. עלינו להשתחרר מתחשיב האינטרסים הכלכלי. מה שיסיים את המתיחות עם שכנינו לא יהיה "חוזה" אלא "ברית".