החוק האוסטרלי החדש: האם מניעת גישה לרשתות חברתיות היא פגיעה בחירות?

בצעד פורץ דרך, הפרלמנט האוסטרלי אישר בשבוע שעבר חוק המגביל גישה לרשתות חברתיות עבור צעירים מתחת לגיל 16. החוק, שבא להגן על הבריאות הנפשית של הילדים והנוער, הפך למוקד סערה ציבורית סביב השאלה - מה יותר חשוב, למנוע את השפעתן הרעה של רשתות חברתיות על צעירים, או לשמור על החופש שלהם לשוטט באינטרנט כרצונם?  

הורים שילדיהם נפגעו מבריונות רשת, הטרדות מיניות או דימוי עצמי פגום רואים בחוק הזה צעד מתבקש. עבורם, כל הגבלה שתמנע אסונות דומים היא הכרחית. מנגד, יש מי שמאמינים בכל ליבם כי אין זה תפקיד המדינה להיכנס לחייהם של אזרחים ולהחליט עבורם מה נכון ומה לא. לעניות דעתי, אם ננסה לרדת לעומק של מה שעומד מאחורי המחלוקת הזאת, נגיע למסקנה שהצדדים לא מסכימים על שאלה פילוסופית אחת - מה זה חופש?

התשובה האינסטינקטיבית שעולה לרבים לשאלה ״מהו חופש?״ היא ״לעשות כל מה שאני רוצה״. אבל האם זה באמת נכון? אחד הפילוסופים החשובים ביותר במאה ה-18, עמנואל קאנט, הגיע למסקנה שחירות אמיתית מתבטאת אצל אדם כאשר  הוא מסוגל לחיות בהתאם לעקרונות שהוא מאמין בהם. בספרו ״המטפיזיקה של המידות״ הוא מבדיל בין שני דברים שמניעים אותנו: האחד - ערכים שמקורם בתבונה, השני - נטיות של יצרים רגעיים. קאנט מסביר שכאשר אדם באמת חופשי, הוא נאמן לעקרונות התבונה שלו אפילו כשהם לא נוחים. כך, כאשר הוא מוכן לשלם במחיר של ״להכריח את עצמו״ לא להתפתות – רק אז הוא באמת חופשי.

מעניין לציין שהרעיון הזה, שנחשב כל כך מהפכני בתולדות הפילוסופיה, נאמר קרוב ל- 2,000 שנה לפני כן בחכמת היהדות בקטע תמציתי אחד. רבי יהושע בן לוי, חכם מימי המשנה והתלמוד, מציע פרשנות מקורית לאחד מהפסוקים שמתארים את הרגע שבו לוחות הברית ניתנו לעם ישראל בהר סיני. בפסוק כתוב: ״והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות (= כמו ״חרוט״) על הלוחות״. בקריאה פשוטה, המילה ״חרות״ מתכוונת לפעולה של ״לחרוט״ – כלומר לחקוק אותיות על האבן. אולם רבי יהושע בן לוי טוען, שכאשר אנחנו קוראים את הפסוק צריך לקרוא את המילה – ״חירות״ במקום ״חרות״. בכך הוא רומז, שדווקא החוקים הכתובים על הלוחות, חוקים שכביכול מגבילים את החופש של האדם לעשות את מה שהוא רוצה, הם אלו שבזכותם ניתן להגיע לחירות. במילים פשוטות יותר, רק אם נדע לשים לעצמנו גבולות, נהיה מסוגלים לטעום את החופש האמיתי.

רשתות חברתיות וילדים – הסכנות שבחופש מוחלט

כאשר בוחנים את סוגיית השימוש ברשתות חברתיות בגיל צעיר דרך השקפתם של קאנט ורבי יהושע בן לוי, ההיגיון שמאחורי ההחלטה של אוסטרליה נעשה ברור ומובן יותר. היכולת להציב גבולות דורשת חשיבה בוגרת. ילדים, מטבעם, פועלים לפי הדחפים החזקים ביותר שמניעים אותם ברגע נתון. בלי גבולות ברורים, ילדים נוטים ללכת לאיבוד. דמיינו ילד שהוריו מאפשרים לו לבחור מתי חוזרים הביתה מחנות הממתקים. הוא ירצה להמשיך לנגוס בשוקולדים ובסוכריות גומי עד שלא יישארו לו שיניים. הרשתות החברתיות מבינות היטב את הפסיכולוגיה הזו. האלגוריתמים שלהן מתוכנתים להפעיל רצף בלתי נגמר של סיפוקים מיידיים, שמגרה את המשתמשים להישאר זמן רב יותר ומושך אותם למסך באופן מהפנט. אם מבוגרים מתקשים להניח את הטלפון, ילדים כמעט חסרי סיכוי מול הפיתוי. הרמב"ם , מגדולי ההוגים היהודיים, כותב[1] כי ילד איננו מבין את מעלת הלמידה או ההשקעה לטווח ארוך. כדי לעניין אותו בלימודים, יש לתגמל אותו במשהו שהוא אוהב, כמו צעצועים או ממתקים. כך, לאט ובהדרגה, הוא יפנים את הערך האמיתי של הלמידה. במבט עכשווי, ניתן לראות כיצד עקרון זה מתאים לאתגרים שמציבות הרשתות החברתיות. בעוד הרמב"ם מציע להשתמש בפיתוי לתועלת הילד, הרשתות משתמשות באותו עקרון כדי ללכוד ילדים ולנצל את חולשתם. אין מה לעשות, ילדים מתפתים לעשות את מה שמושך אותם באותו רגע. זה בידיים שלנו – המבוגרים – להניח את הפיתויים באופן שינתב אותם לדרך טובה.

אכן, הדיון סביב החוק באוסטרליה חושף תובנה משמעותית: חירות אמיתית אינה פריקת עול מוחלטת, אלא היכולת לזהות ולהציב את הגבולות הנכונים בזמן ובמקום המתאימים. עבור ילדים ונערים, בסופו של דבר, גבולות הם גשר חיוני להתפתחות בריאה שסוללת בפניהם את האפשרות לחוות חופש אמיתי בבגרותם.