"דוד? הוא ארז את המשפחה בתחילת המלחמה ועבר לארה"ב. הוא לא מתכוון לחזור"

לפני מספר חודשים נתקלתי במסגרת העבודה באח של מכר רחוק. למרות שבקושי הכרתי את אחיו, כשגילתי שיש לי איזו היכרות מוקדמת עם קרוב משפחה של האדם הזר שפגשתי רק לפני רגע, התלהבתי באופן ישראלי טיפוסי, כאילו פגשתי הרגע את האח של החבר הכי טוב שלי. "איזה קטע! אתה אח של דוד", קראתי בהתרגשות, ומיד שאלתי, "מה באמת קורה אתו היום?".

לתשובה שקיבלתי, בהחלט לא הייתי מוכן.

האח סיפר כי דוד הנ"ל התגורר בצפון בשנים האחרונות. עם פרוץ המלחמה, הוא ארז את כל מטלטליו ואת כל משפחתו, והיגר לארה"ב שלא על מנת לחזור. לאשתו הייתה אזרחות אמריקאית, ולמרות שלשניהם לא הייתה שם לא משפחה ולא עבודה, הם פשוט החליטו לקחת את כל הילדים שלהם ולהעתיק את גורלם לארץ אחרת.

קשה להסביר, אבל למרות שכאמור, בקושי הכרתי את דוד הנ"ל, הרגשתי כאילו הידיעה הזו פוגעת בי באופן אישי. אי אפשר לשפוט. כמובן, כמובן. זה מה שאנו אומרים תמיד כששומעים על מישהו שעזב כי קשה לו. אבל קשה גם לדון לכף חובה, אני מניח, את התגובה הרגשית שלי. אותו מכר רחוק לא עזב רק את הארץ שבה גדל, שבה התחנך, שבה נמצאים כל האנשים הקרובים לו ובה עוצבו כל החוויות המכוננות שלו. הוא עזב גם אותי. הוא ניתק את הקשר שכורך אותנו יחד, והחליט שהוא מוותר. אין לו כוח להיות חלק מהסיפור. גדול עליו. אז אולי אי אפשר לשפוט, אבל קל גם להבין מדוע אני מרגיש פגוע.

 השבוע פרסם העיתונאי אבישי גרינצייג נתונים המראים כי מספר האנשים שעזבו את הארץ לתקופה ממושכת שילש את עצמו מאז פרוץ המלחמה, ביחס לממוצע. לא מדובר בנתון מפתיע במיוחד. מלחמה היא הסיבה הראשונה והמרכזית להגירה, בכל מדינה ובכל זמן. בהשוואה בינלאומית למדינות אחרות במצב מלחמה, מדובר דווקא בנתון נמוך, בייחוד בהתחשב במספר הרב של בעלי האזרחות הכפולה במדינת ישראל. אם נקזז את מספר היוצאים במספר אלו ששבו לארץ בעקבות המלחמה או שעשו עלייה בשנה זו, התמונה תקבל פרופורציות אחרות.

אולם, כך או אחרת, עצם הדיבור על ההגירה מציף את השאלה הבסיסית, שלא באמת נעים לנו לעלות, שהיא: מדוע באמת להישאר כאן?

בכל פעם שהמרצה שלי להיסטוריה היה מגיע לפרק עגום בתולדות ישראל, הוא היה מספר על הסטודנטית הנחמדה שניגשה אליו לאחר שיעור מדמם במיוחד בהיסטוריה של עם ישראל, ושאלה אותו: לשם מה כל זה? מדוע להמשיך ולשאת את הצלב הזה על הגב, ששמו: "הקיום היהודי". האם אין מקום שאפשר פשוט להזדכות על הטייטל, להחזיר את תעודת היהודי ופשוט לחיות את החיים בלי שכל כמה שנים העולם כולו מתהפך עליך? מה העניין? לשם מה להיות יהודי? היא הייתה מעדיפה פשוט לוותר על כל הסיפור הזה...

הרגשה עמומה זו מלווה כמדומני רבים מאתנו. אולי איננו בוטים וישירים כמו אותה סטודנטית, אבל באיזשהו מקום, בלי באמת להודות בכך, אנחנו גם שואלים את עצמנו, לשם מה? יש פיתוי גדול להיות "נורמלי", להיטמע, לעבור לאירופה או ל-L.A, להשיל מעלינו את הצ'יפ הזה של היהודי שאנחנו סוחבים על הגב לכל מקום...

ואם במדינת ישראל כך, שבה שימור יהדותו של דור העתיד אינה אתגר משמעותי, על אחת כמה וכמה בתפוצות. עבור יהודים במדינות המערב, התבוללות, כלומר נישואים בין יהודי ללא יהודי, היא אופציה זמינה ונוחה מאד. בכל מקום שבו יהודים חיים, פרט למדינת ישראל, הם מיעוט קטן באוכלוסייה. בחברה הליברלית של ימינו, שבה היהודים אינם חיים בגטו יותר אלא לומדים, מבלים ועובדים עם שכניהם הלא יהודים כשווים בין שווים, שימור היהדות מדור לדור היא אתגר לא פשוט בכלל. אם ישראלי מהגר למדינה אחרת, הסיכוי שהילד שלו ימשיך להיות שייך איכשהו  לסיפור ההיסטורי של העם היהודי מצטמצם פלאים.

כאשר עולה שאלת הנישואים, האתגר "מדוע לדבוק ביהדות" הופך משאלה קיומית לשאלה מוסרית. איש ואישה צעירים מכירים, מתאהבים, ומחליטים להקים משפחה ביחד. כיצד אפשר לומר להם לא להתחתן רק כי אחד מבני הזוג אינו יהודי? במוסר הליברלי הרווח בזמננו, מדובר לכאורה בעמדה לא מוסרית. 

מדוע אפוא להמשיך להתעקש לדבוק בעם הזה, בסיפור ההיסטורי המייסר שלו ובמדינה שהוא מצליח להחזיק בה נגד כל העולם ונגד כל הסיכויים?

נאמנות וייעוד מוסרי

ישנן שתי תשובות מרכזיות לשאלה זו, ושתיהן מתלכדות כמדומני לתחושה העמוקה שאותה אנו מכנים: זהות יהודית.

התשובה הראשונה היא "נאמנות". נאמנות היא מה שמחבר אדם לעולם שבתוכו גדל, למשפחה שלו, לקהילה, לחברים, וגם לעם ולמדינה. עצם העובדה שנולדת לתוך הקשר מסוים, מולידה את הרגש העמוק של נאמנות. קל להבין זאת בהקשר של משפחה: משפחה לא בוחרים, אך משפחה גם לא עוזבים כשקשה או לא נעים. המשפחה היא מה שהופך אותנו למי שאנחנו, היא מעניקה לנו את הזהות הבסיסית שלנו ואת המקום שלנו בעולם. אותו דבר נכון גם כלפי עם או מדינה

התשובה של נאמנות נכונה כלפי כל אדם בכל מקום. רגש הנאמנות הוא רגש אנושי בסיסי כלפי האנשים שאתם גדלת. אולם, לסיפור היהודי יש קומה נוספת.

התשובה של הנאמנות לבדה אינה מסבירה את העיקשות העצומה של היהודים לדבוק במסורת שלהם ולא להתערות בעמים שבהם הם חיו. היהודים התקיימו בגלות במשך אלפיים שנה. בכל התקופה הזו, הם שמרו על זהות ייחודית, ושימרו את הזיכרון ההיסטורי של הקיום הלאומי-מדיני שלהם, יחד עם התשוקה לשוב ולחדש את חייהם בארץ שבה חיו פעם. לדבר זה אין תקדים באף אומה ולשון. קבוצות גולות מצליחות לשמר זהות ייחודית למשך שנים שלשה דורות, אך הזמן עושה את שלו, והם הפוכים להיות חלק מהנוף המקומי ומתנתקים מספינת האם. הקיום היהודי הוא יוצא דופן בהקשר זה.

במקרה היהודי, מעבר לרגש הנאמנות, נלוותה לדבקות בעם גם תחושה של ייעוד מוסרי. השאיפה לחזור לארץ ולחדש בה את החיים היהודיים – אותה שאיפה שפיעמה ביהודים במשך דורות באופן פלאי – הייתה שאיפה בעלת גוון "משיחי". היא לא ניזונה רק מרגש של נאמנות בלבד, אלא מתקווה לקיום נעלה יותר, להגשמה של חזון מוסרי של תיקון עולם. ואכן, מראשית הציונות, לרעיון של שיבת היהודים לארצם נלווה גם הגוון המשיחי של ייסוד חברת מופת, של היותנו "אור לגויים".

דבק זה, הרצון לייצר חברה טובה וצודקת יותר, מלווה את ישראל מסיפור הראשית שלהם. כבר אצל אברהם אבינו נאמר כי הסיבה שהוא הולך מארצו ומולדתו (ומתנהג באופן הפוך לאינסטינקט הנאמנות) היא "למען אשר יצווה את בניו וביתו אחריו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אברהם אבינו מבקש לייסד חברה צודקת יותר, ושאיפה זו, שאפשר לקרוא לה "שאיפה משיחית" מלווה את הסיפור היהודי מאד ועד היום.

ואכן, כבר מהתחלה הסיפור היהודי היה רצוף קשיים. אברהם, יצחק, יעקב – כולם חווים קשיים עצומים בדרך, ושלא לדבר על שעבוד מצרים. אך מה שהחזיק את העם היהודי מאז ועד היום אינו רגש נאמנות פשוט, אלא כזה שיש לו גם ממד של תשוקה לקיום נעלה יותר, קיום צודק יותר. הנאמנות של היהודים לעם שלהם החילה תמיד ממד של מחויבות לעתיד המוסרי, מעבר לכוח הטבעי של נאמנות לשבט ולמשפחה.