פתאום התחלתי להרגיש דקירות כואבות בחזה וקושי בנשימה

ביום שישי האחרון נכנסתי להרדים את הילדים שלי בממ״ד ותכננתי להרדם ביחד איתם. פתאום התחלתי להרגיש דקירות כואבות בחזה וקושי בנשימה. לקחתי כמה נשימות עמוקות וזה לא עזר, אז המשכתי והמשכתי וניסיתי לשדר לעצמי רוגע, למרות שלא ידעתי שאני עד כדי כך לחוצה, עד שבשלב מסוים זה נרגע ונרדמתי.

״הנפש לא פראיירית״, כותב משה שרון בספרו ״נפלאות הכעס״. כשמשהו ׳נרשם׳ בנפש שלנו, הוא חייב להשתחרר החוצה בדרך כלשהי. אם זה לא ישתחרר דרך הנפש, זה ישתחרר דרך הגוף. ואצלי בשבוע האחרון נרשמו יותר מדי חוויות מאתגרות. כתושבי העיר נהריה אני ומשפחתי חווינו כאן אזעקות על בסיס יומיומי. אפשר להגיד שהתרגלנו לזה אבל בשבוע האחרון זה הגיע לשיאים בלתי נתפסים. כמות מטורפת של אזעקות בכל יום, כזו שממש משבשת את כל מהלך היום וגורמת לנו לתהות האם להתיישב לאכול, להכנס להתקלח או האם בכלל לצאת מהבית. בנוסף לזה, היו לא מעט נפילות ישירות בבתים בנהריה, גם בשכונה שלנו, לא רחוק מהבית שלנו ולצערי היו גם נפגעים שנפצעו או מתו מאותן הנפילות. פתאום לגור בנהריה נהיה ממש מפחיד ומסוכן, ובכל בוקר מחדש אני מרגישה שאני עוטה את גלימת גיבורת-העל שלי כדי לשרוד.

חשבתי שהכלים התודעתיים והפיזיים שלמדתי לאורך חיי יעזרו לי במצבים האלה. אני יודעת איך לבחור בפרשנויות מקדמות ברגעים מאתגרים, אני יודעת איך לנשום נכון בזמן של מתח או חרדה, יש בי אמונה וביטחון בעצמי, במציאות, בבורא. זה היה לי נראה לי מספיק כדי שאעבור את השבוע הזה בשפיות כלשהי, אבל... ״הנפש לא פראיירית״. משהו נרשם בה והיא חיפשה להוציא את זה החוצה על אף כל הכלים שהיו בארגז שלי.

כשקמתי למחרת בבוקר, אחרי הלילה עם הדקירות החזקות בחזה, חשבתי מה הכלי הנוסף שעליי לרכוש כדי לעזור לנפש שלי להתמודד עם המציאות המורכבת. פתחתי את הספר של אלומה לב ״עד שליבך יתנגן״ שמנגיש בצורה מקסימה את שיטת החשיבה ההכרתית של ימימה אביטל זצ״ל. באחד החלקים בספר שמדברים על עבודת הנפש שלנו ועל מה שחשוב שנעניק לה כדי לשמור עליה שפויה ובריאה, דיברה ימימה על המנוחה. ״כי כשאת מתעייפת, מערכת העצבים פעילה וכשאת נסערת את מייצרת הרבה אדרנלין בגוף… [בעקבות המנוחה]... תראי שאת חזקה מאוד בפנים, מלידתך״ כך אמרה ימימה. היא אמנם ייחסה את הלימוד הזה ללומדות שלה שרוצות ״לקפוץ״ משיעור לשיעור, מלימוד ללימוד, והיא ביקשה מהן להסכים לעצור ולנוח כדי לתת לאותו השיעור לחלחל ולהספג. אבל הקישור הזה שעשתה ימימה בין הסערה הנפשית להשפעה של על הגוף היה בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא כדי להסכים לנוח.

המתח המתמיד של המלחמה והעובדה שאני אמא לשני קטנטנים שצריכה רוב הזמן לחשוב מהר, להגיב מהר ובקור רוח ולשדר להם חוסן ויציבות, גרמה לי להיכנס למרוץ. אני מעדיפה להיות בעשייה בלתי פוסקת ורק לא לעצור. כשיש אזעקה אין לי ברירה אלא לרוץ. להרים את ילדיי במהירות ולרוץ למרחב מוגן, ואז מיד להתעשת, לחייך אליהם, לשיר להם איזה שיר ולתווך להם את המצב. אבל לאחר מכן, אף אחד לא מבקש ממני להמשיך במירוץ ואני בכל זאת ממשיכה. אני רצה לסדר, לנקות, לחשוב על איזו פעילות כדי שלא ישעמם לילדיי שגם היום לא הלכו למסגרת, לקיים את גרת חיי בכל מחיר גם כשזה לא לגמרי מתאפשר ו…לעשות משהו, העיקר לעשות.

״תנוחי״, קוראת לי ימימה מתוכי. ״תנשמי עמוק, לא רק כשמופיעות דקירות בחזה. תזמי בעצמך נשימה ומנוחה״, ככה שמעתי אותה מדריכה אותי.

לקחתי נשימה עמוקה.

יש דברים שהם בשליטתי אבל המלחמה הזו לימדה אותי שיש עוד הרבה יותר מזה, דברים שהם ממש לא בשליטתי. ״אני עושה את הטוב ביותר שלי״, אמרתי לעצמי ״וזה המון. עכשיו... איך נחים?״ מסתבר שאני לא ממש יודעת או לא ממש זוכרת איך עושים את זה. ״נתחיל מקצת פחות רשתות חברתיות ונמשיך בללכת לישון בשעה קצת יותר מוקדמת, את מסוגלת?״ שאל אותי קול בתוכי. אני חושבת שאני מסוגלת לזה. לפעמים נראה לי שהאסקפיזם שהרשת החברתית מייצרת עבורי נותן לי נחת ושלווה בנפש אבל הרבה פעמים הוא רק מייצר אצלי יותר סטרס. אני רואה איזו יוצרת תוכן מצחיקה ומגניבה ומיד מתחילה לגלול בעמוד שלה ולחשוב לעצמי מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי כזו כמות של עוקבים כמוה. קצב הדיבור המהיר והמעברים המהירים והקופצניים בסרטון, גם הם לא תורמים לרוגע של מערכת העצבים שלי ואני מתרגשת אבל גם נדרכת. זה כנראה צעד חכם להגביל קצת את הצריכה של הרשתות החברתיות, כמו שאני מגבילה את צריכת הטלויזיה לילדים שלי.

בנוסף, חשבתי על כך שמנוחה צריכה להתלוות גם לעשייה שלי. כלומר, אפשר לעשות במהירות ובלחץ ואפשר לעשות בנחת ורוגע. אז אולי יקח לי עוד חמש דקות לשטוף את כל הכלים ועוד שלוש דקות כדי להגיע לאסוף את הבן שלי מהגן, אולי לא אספיק את כל המשימות שכתבתי לעצמי היום במחברת, אבל אזכה להגיע לסוף היום כשאני שוכבת במיטה והריאות שלי נושמות כהלכה ולא מאותתות לי שיצאתי לגמרי מאיזון. אולי המצב הבטחוני לא לגמרי בשליטתי, אבל המצב הפיזי והנפשי שלי כן, וזה מה שאשתדל לעשות למענו.