מאז השביעי באוקטובר, אני חי בפחדים וחרדות

שאלה:

 מאז ה-7 באוקטובר הפחד ממלא את חיי. כל נסיעה של קרוב משפחה, כל סיטואציה, כל מחשבה על איך ייראה העתיד, ממלאים אותי בפחד ודמיונות: מה יהיה? איך יסתדרו הדברים? אולי יפטרו אותי מהעבודה? אולי יקרה משהו להורים שלי, חס וחלילה, או למישהו קרוב? אולי הטוב הזה לא יימשך? זה לא רציונאלי, זה משתלט עלי בלי בחירה. האם יש אי אלו משפטי חיזוק שאוכל להגיד לעצמי, מחשבות מתקנות?

תשובה:

לפני הכל צריך לוודא שאין כאן תופעת פוסט-טראומה, להתייעץ עם אנשי מקצוע. ולגבי משפטים ומחשבות:

היה פעם אדם שנרדף, שהעלילו עליו עלילה, ומתוך חשש לחייו החליט שהכי בטוח, גם אם לא צודק, זה להתרחק מהזירה, לעזוב את ביתו, את ארצו, לברוח לארץ חדשה כדי להתחיל שם חיים חדשים. אין לו דולר, והוא לא מכיר את השפה בארץ החדשה. במהלך כל הדרך הוא מלא בדמיונות ופחדים, מלא בגעגועים למשפחתו, לכל מה שהיה לו עד כה. אין לו מי שירגיע אותו. יש לך מה להגיד לו?

הסיפור הזה מופיע בפרשת השבוע שעבר, פרשת ויצא (ספר בראשית, פרק כ"ח), לגבי יעקב שעוזב את בית הוריו, כשאחיו רודף אחריו להורגו בגלל גניבת הברכות. הוריו שולחים אותו מהארץ לחרן, ארץ מולדתם, להקים שם את ביתו. הוא יוצא לדרך חיים חדשה, ללא אף אדם, ללא פרוטה שחוקה, ללא היכרות עם תרבות הארץ שאליה הוא הולך. הוא לא יודע לכמה זמן הוא הולך. האם יזכה לראות שוב את הוריו אי פעם, או שזו פרידה סופית? הדרך ארוכה. הלילה יורד, הוא ייאלץ לישון בשדה, בלי בית, בלי הגנה מחיות השדה, מקרירות הלילה או משודדים. אין כרית לראשו, אבני השדה ישמשו לו כרית ומזרון. הוא נרדם, וחולם על "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ומלאכים עולים ויורדים בסולם. בראש הסולם מתגלה אליו א-להים ומבטיח לו הבטחות גדולות, ביניהן הוא מבטיח לשמור אותו, לא לעזוב אותו, ולהשיב אותו אל ארצו. מתוך החלום וההבטחות אנחנו לומדים על הפחדים שהיו לו. אחרי שהוא מתעורר הוא נעשה קל ברגליו, וכל חייו זורמים קדימה.

מה השתנה? מה הסיר את הפחדים? החלום הזה נטע בו יציבות, נטע בו אמונה. אבל איך? איזו תשובה יש בסיפור הזה, שהתורה מעבירה לכל אחד מאיתנו כמסר רלוונטי היום?

מה היה שם בחלום? גילוי של הפחד. פחד ממחסור של הדברים הכי פשוטים, כאוכל ובגדים, ועד החזון השמיימי שלו, שהוא חושש שלא יצליח להגשים. החלום שלו בשמים, הכי גבוה שאפשר. אבל הסולם הוא לא סולם ניצב עצמאי, עם פתיחה לשני צדדים. זהו סולם נשען, שרגליו בקרקע, והוא משופע וראשו נשען על... השמים. די מפחיד, לא? בצד הקרקע הוא "מוצב", יציב, אבל בצדו האחר הוא "מגיע השמימה", נוגע במשהו שמיימי, שלא ברור מה זה, וכמה זה יציב. האם היית עולה על סולם כזה? גם יעקב לא עלה. שאלה חשובה שכל אדם צריך לשאול את עצמו בהקשבה לחלומו – איפה אני בחלום? איפה היה יעקב? באותו מקום בו היה במציאות, שוכב על הארץ. מלאכים עולים בסולם, והוא לא עולה. זה לב החלום!

המדרשים (למשל: ויקרא רבה פרשה כ"ט, ב') מעלים טענות כלפי יעקב, שא-להים אומר לו: אם אתה כל כך רוצה להתקרב אלי, מדוע אינך עולה בסולם? "אל תירא עבדי יעקב" קורא לו א-להים (על פי ירמיהו ל', פסוק י'), בניסיון להפיג ממנו את הפחד.

יש פיוט שנהוג לשיר במוצאי שבתות, לפי סדר הא'-ב', עם 22 חזרות, כמו מנטרה, על הפסוק "אל תירא עבדי יעקב". אדם מתחיל שבוע חדש, מלא בפחדים, לא יודע אם יצליח במשימותיו. הוא שר וחוזר ושר "אל תירא עבדי יעקב". מדוע לא לפחד? הרי יש ממה! כי אי אפשר לחיות בלי שמים, תהיה משמעותם בחייך אשר תהיה, וצריך להישען עליהם. אדם צריך להגיד לעצמו משפטים של טוב ובטחון, לשכנע את עצמו שהוא מאמין שיהיה טוב, "אל תירא", כי אין אופציה אחרת לחיות בה.

אחרי החלום התחדש ליעקב משהו. הוא נוכח לדעת שהשמים האלה יציבים הרבה יותר ממה שהוא חשב. "ויקץ יעקב משנתו ויאמר... אין זה כי אם בית א-להים וזה שער השמים". הסולם הוא הקו המחבר בין שתי הנקודות: הארץ והשמים, נקודת המוצא שלנו ונקודת היעד, איזו שתהיה. מסתבר שזה לא נשען על משהו ערטילאי, זה לא כלום שנוגע בכלום. כעת זה כבר בית. זה שער השמים! מה יותר יציב מבית? הוא נודר נדר שמתייחס לחזרה הביתה: "אם יהיה א-להים עמדי ושמרני... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי...". למה "אם"? כי הוא לא מתכחש לאפשרות השלילית הנדירה, אבל בוחר להאמין בטוב. זהו כבר "אם" של הבטחה עצמית. אני יודע שאני יכול להתמסר לפחד, אבל אני יודע שאני צריך להתמסר לאמונה, שהיא ההיפך מפחד.

אדם לא יכול לחיות בלי אמונה בהצלחת דרכו, בלי אופטימיות. האם האופטימיות הגיונית? האם אפשר להיות בטוחים שהכל יהיה בסדר? סטטיסטית בלבד. אבל כשאדם מבין שהסולם שנשען על השמים הוא הסולם היחיד שיש לו, אין לו דרך אחרת אלא לבסס את השמים שבחייו, להגיד לעצמו משפטים של אמונה שהוא מאמין בה.

הגמרא (במסכת סוטה דף מ"ט:) מספרת שיבואו ימים שבהם המצב יהיה על-הפנים, ואז נגיע למסקנה ש"אין לנו על מי להשען אלא על אבינו", ואיפה אבינו? "שבשמים". האם זו ציניות עצמית? לא באמת, זהו שימוש בפחדים שלנו בצורה צינית כדי להפטר מהם. זו אמירה שאנחנו מוכרחים לחשוב על השמים האלה כעל משהו יציב מאד, אחרת לא נצא לשום דרך ולא נעפיל בסולם לשום מקום, כי תכל'ס? החיים מסוכנים. האופציה האחרת היא להישאר בשכיבה על הארץ, ישן או מת, משהו כזה. זה כל סיפור חיינו!

בכל שלב שבו מתעורר בי הפחד, הרי זו תזכורת שאין לי מספיק שמים מעלי, שהמשמעות והחזון של העשייה שלי נשכחו, התערפלו, ושצריך מעתה לכוון כל פעולה אל יעודה ומטרתה. אני צריך להזכיר לעצמי שאני תמיד בדרך אל הדבר החשוב והמשמעותי בחיי, אלה השמים שלי.