אמי החולה לא רוצה יותר להמשיך בחייה. האם לסייע לה?

שאלה:

 אמא שלי חלתה במחלה סופנית, אני בביתה, צמוד אליה, היא שוכבת במיטה, במצב סופני, עם משככי כאבים חזקים, ומבקשת לעזוב. היא לא עושה כלום חוץ מקריאת ספרים מועטה, שגורמת לה לברוח מעט ממצבה. זה אולי יישמע חולני, אבל אני מכבד את הרצון שלה, ותומך בכל מה שהיא תבחר. היא אהובה עלי מאד, וקשה לי הפרידה ממנה, אבל אני אוהב אותה מספיק בשביל לכבד את רצונה בדרך שהיא בוחרת. אחים שלי לא מבינים את הגישה הזו. הם כועסים על זה שאני לא מרשה לטפל בה "לפי הספר" כנגד רצונה. "אתה רוצה להרוג את אמא", הטיחה בי אחותי. אחותי לא צמה בכיפור, אבל פתאום היא מתעניינת בדעת היהדות בזה. מה הערך בחיים לא-שווים כאלה? אמי לא יכולה לעשות כמעט כלום, היא לא נהנית מהחיים בשום תחום במצב כזה ורק סובלת, אז בשביל מה? האם אין לכל אדם זכות להחליט מתי ואיך הוא רוצה לעזוב את העולם?

תשובה:

הגמרא (במסכת כתובות דף ק"ד.) מספרת על רבי יהודה הנשיא, ששכב על ערש דווי, ותלמידיו סביבו מתפללים לרפואתו. הוא כבר היה קרוב לקיצו וסבל ממחלת מעיים קשה. הייתה לו עוזרת בית וותיקה ונאמנה, שהייתה אישה משכילה ודעתנית. היא הייתה דמות כזאת שתלמידי החכמים היו שואלים אותה מדי פעם שאלות לשוניות, והיא הייתה משיבה להם תשובות מקוריות וחכמות. היא עומדת שם בצד, ורואה איך החולה מתייסר. אין יותר מה לעשות, מבחינה רפואית. היא מאמינה שנשמתו לא מצליחה להיפרד מהגוף כי תלמידיו לא מניחים לו לעזוב, בכוח תפילתם. לדבריה, יש מאבק בין כוחות עליונים שרוצים אותו למעלה, לבין כוחות ארציים שרוצים שימשיך לחיות כאן למטה. כשהיא רואה את ייסוריו היא מתפללת שהכוחות השמיימיים ינצחו. אבל תלמידיו לא מרפים, מתפללים ברצף מעומק לבם, ולדעתה זה מה שממשיך את חיותו וסבלו. היא זורקת כד על הרצפה, נשמע רעש של שבירה, הם מפסיקים את תפילתם לרגע, מסיחים דעתם לראות מה קורה, ובאותו הרגע יוצאת נשמת החולה מגופו. רבי יהודה הנשיא נפטר. לא מדובר בשום הליך רפואי אלא במשהו רוחני. מדוע התלמידים לא הרפו? הם לא היו מסוגלים להיפרד, לעבור לעולם שבו רבם הגדול, מחבר המשנה, איננו. אולי העוזרת חשבה שהם דואגים לעצמם ולא לרבם. הגמרא הזאת טוענת למעשה, שיש לחדד ולהגדיר את הצדדים בדיון, מהי טובת החולה הגוסס, מהי טובת סביבתו, ומי בסביבתו. מוכרחים לדייק.

היה לי אח שחלה במחלה סופנית. הוא פחד מהייסורים יותר מהמוות, או בהגדרתו - משפלות הייסורים, מהמצב של התלות. עם הכאבים הוא הסתדר בעזרת המשככים החזקים, המדבקות וכדומה. הוא טען שמול כאבים אפשר להתגבר ע"י תוספת משככי כאבים חזקים יותר ויותר, אלא שהמחיר הוא בהתגברות השינה. הוא התעקש לסחוב בלי המשככים, ונטלם רק כשרמת הכאב הייתה בלתי נסבלת, כדי להספיק בחיים מה שהיה חשוב לו. שאלתי אותו על טיפולים מאריכי-חיים שהוא קיבל, האם הוא בוחר בהם כי הוא חושב שזו ההלכה (בהלכה יש חילוק כללי בין מעשה אקטיבי מקצר חיים שוודאי נאסר, לבין הימנעות פסיבית מהארכת חיים מלאכותית, שמותרת במצבים מסוימים, מלבד אספקת מזון וחמצן). הוא השיב שזו הרגשתו, שהוא אינו בעל הבית על עצם חייו. הוא טען שיש לאדם מרחב בחירה בתוך החיים, כיצד לנצלם, אבל לא על חייו עצמם. הוא לא זה שהחליט על ביאתו לעולם, והוא לא יהיה זה שיחליט על יציאתו מהעולם.

נלך עם שאלת "מה הערך בחיים לא שווים כאלה?"  במחשבה רחבה יותר – הרי אין לשאלה זו תשובה מוחלטת. מי יכול להחליט מהם ''חיים שווים'' ומה לא? ומהי בכלל הגדרת ''חיים טובים'', גם לאדם בריא? בעיני אנשים מסוימים יש אחד שמבזבז את זמנו, לא עושה שום דבר משמעותי, וחייו אינם שווים. כוונתך היא שנגדיר סובייקטיבית, שלחולה תהיה זכות להגדיר אם חייו טובים או לא. ואז שאלת איכות החיים שציינת לא רלוונטית כאן. נניח שקדושת החיים אינה ערך מוחלט, עם הסתייגויות מסוימות, האם נכון שכל אחד המצוי כעת בדיכאון יוכל ליטול את חייו? בחור בן 19, שאין לו פרספקטיבה רחבה, יכול להחליט שבגלל שהחברה שלו עזבה אותו, חייו לא שווים והוא בוחר למות? תסכים שמי שיסייע לו לעשות מעשה בלתי הפיך הוא מסייע לרצח. אז אולי נקבע חוק שרק מגיל 30 ומעלה יש שיקול דעת? אני מכיר כמה שמעל הגיל הזה ודעתם משובשת למהדרין... ומה לגבי מחלה סופנית בטווח של עשור? היכן נציב גבול? ונניח שיש לך נוסחה, מי אמר שהיא מקובלת על אחרים, כאחותך למשל? נכנסנו לדרך ללא מוצא. כלומר, זה גדול עלינו! אולי מסיבה זו מחפשת אחותך תשובה במוסר היהודי העתיק, שבו קדושת חיי האדם היא מהערכים העליונים. אולי קשה לה לקחת על מצפונה החלטה כזאת, ויקל עליה לשמוע את עמדת המסורת היהודית. אנחנו יודעים מעט מדי על משמעות החיים וחידתם כדי לקבוע מהם חיים שווים ומה לא.

  אינני יודע באיזה מצב נמצאת אימך, ויש טווח רחב של מצבים וטיפולים, אבל אסור להתעלם מעוד נושא חשוב, והוא הקשר המשפחתי, האנשים החיים. יתכן שאחותך טועה לגמרי, והיא מגיבה כך מחוסר יכולת להכיל את צער הפרידה, אבל אינך יכול להתעלם מהרגשתה זו, שכנראה לא תעזוב אותה. בסופו של דבר תצטרכו כולכם לחיות יחד, עם לב טהור ונקי מכל בקורת, מחשבה רעה או רגשות אשמה, לאורך ימים ושנים. לכן, כדאי לכם לשבת יחד לשיחה המקשיבה גם לרגשות, ולא לעסוק רק בהחלטות הרציונאליות. הגמרא הזאת מציעה לנו לפתוח כיווני מחשבה, להתייחס לכל הצדדים במצב מורכב זה.

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים", אמרו חכמינו (בגמרא מסכת ברכות דף י'). יתכן שזו לאו דווקא אמירה על היתכנות ריאלית לנס, אלא על המצב הנפשי שאדם צריך לשאוף להיות שרוי בו תמיד, מצב של תקווה, רחמים ואהבה. אלה המילים המתאימות לסיים בינתיים את המכתב אליך.