לפני אלפיים שנה, מלך יהודי הועמד לדין בארץ ישראל. כך זה נגמר

עדותו של ראש הממשלה במשפט שמתנהל כנגדו מסעירה את המדינה כולה. משפט של ראש מדינה, מעצם טבעו, הוא אירוע חברתי-פוליטי. גם אם הוא נסוב על עניינים אישיים בעליל הוא אינו רק אירוע פרטי – החברה כולה מעורבת בו. כביכול, לא רק ראש הממשלה עומד למשפט, אלא כל המחנה התומך בו. ואכן, קשה מאד למצוא אזרח במדינת ישראל שאין לו דעה חזקה על משפט נתניהו, ולרוב, דעה זו כרוכה אצלו גם ברגשות חזקים. בין אם מדובר בתומכי הקואליציה ובין אם בתומכי האופוזיציה – בשני הצדדים המשפט הוא אירוע אישי ואמוציונלי מאד.

אין זו הפעם הראשונה שראש ממשלה בישראל נחשד בפלילים, אך למיטב זכרוני, עדיין לא קרה שראש ממשלה מכהן ניצב לדין בפני בית המשפט בעודו בתפקיד. אולם, גם עם בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מדובר באירוע תקדימי, בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי היו דברים מעולם. אנו מכירים זאת היטב מן הנביאים, המוכיחים לא אחת את המלכים על פשעיהם. אפשר לדבר בהקשר זה על אליהו המוכיח את אחאב על שוד חלקתו של נבות היזרעאלי ואומר לו את המשפט שהפך לקנוני "הרצחת וגם ירשת". מקרה מפורסם אחר הוא כמובן נתן הנביא המוכיח את דוד המלך על סיפור בת-שבע.  אולם, הסיפור הדרמטי ביותר בהיסטוריה היהודית על מלך שעומד לדין, אינו מתקופת הנביאים אלא מתקופה שקשורה לימי החנוכה: תקופת ממלכת החשמונאים. סיפורו של אלכסנדר ינאי העומד לדין לפני הסנהדרין.

אלכסנדר ינאי היה דור רביעי למתתיהו כהן גדול, המצביא הדתי שהכריז "מי לה' אלי" ויצא למרד נגד השלטון ההלניסטי בארץ ישראל ומגמות ההתייוונות שפשו בה. אולם, מים רבים זרמו בירדן מימי מתתיהו ועד ימיו של אלכסנדר ינאי.

בימי ינאי, הישוב היהודי בארץ ישראל נחלק לשתי כיתות דתיות מרכזיות: צדוקים ופרושים, המכונים גם "חז"ל" (חכמינו זכורנם לברכה). הצדוקים היו עשירים יותר, אליטיסטים יותר וקרובים יותר לתרבות ההלניסטית ששלטה במרחב, והפרושים היו עממיים יותר, אדוקים יותר במסורות הדתיות ומתנגדים נמרצים למה שהם כינו "תרבות יון". ולמרות שמתתיהו, סבו של ינאי, הגיע משורות הפרושים, ארבע דורות לאחר מכן, המצב השתנה. ינאי הרגיש קרוב הרבה יותר אל הצדוקים.

מבחינה מדינית, הקריירה של ינאי הייתה סיפור הצלחה מסחרר. תקופתו הייתה תקופת השיא של שלטון בית חשמונאי. הוא הרחיב את הממלכה, כרת בריתות אזוריות, ניהל מלחמות באופן מבריק וביסס את הכלכלה והשלטון בצורה חסרת תקדים. אולם, למרות כל זאת, הפרושים לא אהבו אותו, וכך גם המון העם שהזדהה עם הפרושים. בשלב מסוים פרץ מרד נגד שלטונו, שהביא למלחמת אזרחים קצרת ימים.  ככל הנראה, בעקבות כך, רדף ינאי את הסנהדרין, הסמכות השיפוטית העליונה שנשלטה בידי הפרושים, ואף הוציא להורג רבים מן החכמים.

בכתיבה של חז"ל, כלומר הפרושים, יש עדויות מקוטעות וספורדיות לכל אירועים אלו. אולם, אחד הסיפורים שהם מספרים בהרחבה, שאולי לוכד את כל הדרמה הזו דרך מקרה יחיד, הוא המשפט של אלכסנדר ינאי.

וכך מספר התלמוד במסכת סנהדרין: "מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא". עבדו של המלך ינאי הרג אדם, ובעקבות כך, ביקשו חכמים, כלומר הפרושים, לדון את ינאי עצמו. שמעון בן שטח, אחד מראשי הסנהדרין באותה עת, היה בעל חסינות. אשתו של ינאי, שלומציון המלכה, הייתה במקרה גם אחותו של שמעון בן שטח. שמעון קרה אפוא לחבריו בסנהדרין ואמר להם: "תנו עיניכם בו ונדוננו". הוא ביקש להזמין לדין את ינאי עצמו, על ההתנהגות המופקרת של עבדיו, הנמצאים תחת אחריותו הישירה.  

ינאי נענה לזימון, והתלמוד מספר כי הוא נכנס להיכל הסנהדרין והתיישב במקומו. "אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'". שמעון בן שטח מבקש לכופף את ינאי למסגרת ההלכה, ומצווה עליו לעמוד בפני הדין.

אולם, ינאי, שמבין את המשחק של שמעון בן שטח, מנצל את ההזדמנות ופונה ישירות לשאר האנשים בחדר: "אמר לו [ינאי לשמעון]: לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך". הוא מבקש לשמוע את הבקשה מפי שאר הדיינים בחדר, ולא מפיו של שמעון בן שטח המנצל את החסינות שלו.

התלמוד ממשיך ומספר כי: "נפנה [ינאי] לימינו – כבשו פניהם בקרקע. נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע". חבריו של שמעון בן שטח הבינו שינאי מציב להם אתגר ואיום מרומז, והם לא העזו להרים ראש. ינאי ניצח. הוא כופף את הפרושים.  

הסיפור מסיים בסיום בעל נימה אגדית, הוא מספר כי שמעון בן שטח מקלל את החכמים ובא מלאך והורג אותם: "אמר להם [-לסנהדרין] שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". האם הסיפור רומז לסופם של החכמים מידי ינאי עצמו, אך הוא תולה זאת בפחד שלהם לעמוד מולו ולהעמיד אותו במקומו? אולי.

כך או כך, המסקנה של הסיפור מעניינת עוד יותר. התלמוד מסיים את הסיפור באמירה כי "באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו". המסקנה של חכמים מסיפור זה לא הייתה כי שמעון בן שטח צדק וחכמים טעו, אלא בדיוק להפך. הם הסיקו כי מלכתחילה לא היה נכון להתעמת עם המלך ולהיכנס אתו למסלול של התנגשות חזיתית. בסופו של יום, במקום להשליט צדק בממלכה ולכופף אותו תחת שלטון התורה, הדבר הביא דווקא לפגיעה משמעותית בחכמים.

האם ניתן לקחת מסיפור זה לקח לתקופתנו? באופן ישיר, כנראה שלו. אנו נמצאים במסגרת דמוקרטית, שיחסי הכוחות בה שונים לגמרי. עם זאת, מעניין לציין כי המגנום אופוס של הסופר משה שמיר, "מלך בשר ודם", עוסק בסיפור חייו של אלכסנדר ינאי. ולא קשה לנחש כי בעיני שמיר, סיפורו של ינאי ובית חשמונאי אינו אלא משל למדינת ישראל תחת שלטונו של בן-גוריון. אפשר אפוא לקחת השראה מן ההיסטוריה, אך הסקת המסקנות ממנה היא על אחריות המשתמש בלבד.