כדי להגיע לפסגה, צריך להיות מוכנים לשלם מחירים

תרבות היזמות בת-זמננו דוחפת אותנו ללא הרף לשבור גבולות, לפרוץ תקרות זכוכית, ולשאוף הכי גבוה שאפשר. ספרי עזרה העצמית בסגנון "אבא עשיר, אבא עני" מלמדים שאם רק נרצה, כולנו יכולים להגיע לפסגת ההצלחה. כל מה שצריך זה לשאוף גבוה, להתמיד, להתעקש ולא לפחד ממכשולים.

כל זה טוב ויפה ואולי גם נכון לפעמים. אולם, מה שספרים אלו לא תמיד מספרים לנו, הוא המחירים של ההצלחה. מדברים אולי על הקשיים בדרך, ועל המחירים במהלך המסע, אך לא על המחיר של ההצלחה עצמה.  הנחת העבודה היא שברור שכולנו רוצים להגיע הכי גבוה שניתן, לעמוד בפסגה, להיות בטופ, וכל מה שמפריד ביננו לבין המקום הזה הוא קצת כוח רצון. אך האם באמת הפסגה היא מקום שכדאי להיות בו?

סיפור הצלחה די מדהים, שכולנו גדלנו עליו, עומד על המורכבות של ההצלחה והמחירים שהיא גובה. ולא, אני לא מדבר על הסיפור של סטיב ג'ובס. מדובר בסיפור עתיק יומין, מאבני היסוד של התרבות היהודית – סיפורו של יוסף.

בדרך כלל איננו חושבים על יוסף כמצליחן. אנו זוכרים רק שהאחים שלו חשבו להרוג אותו וזרקו אותו לבור. אולם, אם נניח בצד את התקרית עם האחים, יוסף הוא מקרה פנומנלי של הצלחה. בכל מקום שאליו הוא מגיע הוא מתקדם במהירות עד לפסגה. הוא מצליח למרות כל הקשיים וכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. אך האם זה הופך אותו למאושר?

יוסף גדל עם כפית של זהב בבית אביו בכנען. אביו נותן לו יחס מועדף על פני שאר האחים, ויוסף חולם חלומות של גדולות. כבר מילדות, הוא שואף להיות בטופ. הוא חולם על היום שבו הוא יעמוד במרכז, וכל שאר האחים ישתחוו לו.

האחים פחות אוהבים את הדינמיקה הזו. הם מקנאים בו, מפתחים כלפיו שנאה, ולבסוף, זוממים לפגוע בו. הם משליכים אותו לבור, ולבסוף, ברגע של "חמלה", הם מחליטים לא להרוג אותו אלא פשוט למכור אותו לעבדות. וכך, יוסף, הילד המפונק שלא ידע כל עול, מתגלגל למצרים, ונמכר שם לעבד.

הסיפור של יוסף היה אמור להסתיים כאן. כיצד אפשר להתאושש אחרי נפילה כזו – מבית חם ואוהב שבו אתה הילד המועדף, לחיי עבדות מנוולים, וזאת אחרי שהאחים שאתם גדלת ביקשו להרוג אותך, ולבסוף מכרו אותך לעבד. כל אחד מהדברים הללו לבדם אמור לרסק אדם ולגמור לו את החיים.

אך יוסף לא נשבר. ולא רק שהוא לא נשבר, הוא מצליח באופן מטאורי. הוא מתקדם במהירות, עד שהוא הופך להיות יד ימינו של אחד האנשים החזקים בממלכה, הסומך עליו בעיניים עצומות ומפקיד בידיו את כל מה שיש לו. מהמצב העלוב שלו, יוסף מתקדם במהירות להיות אדם עם הרבה מאד כוח.

יוסף לא מנצל את הכוח שלו לרעה. אשת השר שאותו הוא משרת מנסה לפתות אותו, אך הוא נאמן למצפונו ומסרב להישמע לה. בתמורה, היא מעלילה עליו שניסה לפגוע בה. וכך, אחרי שהצליח להתרומם מהמצב העלוב שאליו הכניסו אותו אחים שלו, יוסף נזרק שוב מהפסגה אל התחתית. הוא נשלח לבית הסוהר כאחרון הפושעים.

מה יוסף באמת רצה?

האם זה הסוף של יוסף? כמובן שלא. אותו דפוס של הצלחה חוזר בתוך בית הסוהר. יוסף מוצא חן בעיני שר בית הסוהר, וכמו האדון הקודם שלו, גם הוא מפקיד בידו הרבה מאד אחריות וכוח: "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ".

לבסוף, בעקבות הקשרים שיוסף רוקם בבית הסוהר, הוא מצליח להיחלץ משם, להגיע לפני מלך מצרים בכבודו ובעצמו, ולהפוך להיות האיש החזק ביותר בממלכה, מלבד המלך עצמו. ובדיוק באותו דפוס: מלך מצרים מפקיד בידיו את כל המפתחות, מעניק לו אחריות מקיפה וסומך עליו בעיניים עצומות.

האם אין זה סיפור הצלחה מטורף? הילד הקטן והזר מכנען, שהתחיל את דרכו בכלל כעבד שנמכר על ידי אחיו, הופך להיות האיש החזק ביותר בממלכה.

מה התוכנות שהופכות את יוסף למוצלח? שוב ושוב אנו מוצאים את אותו דפוס: יוסף מצליח למצוא חן, להתבלט, לזכות באמון של האיש הכי חזק בסביבה, וכך להגיע לפסגה. וכשחושבים על זה כך, למעשה, אלו היו התכונות שלו עוד מילדות. כבר בבית אביו, יוסף היה זה שמצא חן בעיני האיש החזק בסביבה – אבא שלו במקרה זה – ובזכות זה הצליח להתבלט.

אך האם זהו סיפור הצלחה?

מעבר למסרים העמוקים והרבים בסיפור המורכב, הקשה והמרגש של יוסף והאחים, יש בו לדעתי גם שיעור על מחיר ההצלחה. התורה מדגישה שוב ושוב את ההצלחה של יוסף. היא חוזרת על כך שהוא היה "איש מצליח". אך במידת מה, נראה שההצלחה שלו היא גם מה שעומד בבסיס הטרגדיות החוזרות ונשנות שפוקדות אותו.

החלום שהוא חולם בתור ילד, שבו הוא לכאורה ניצב במרכז המעגל וכולם סביבו, משתחווים לו, אינו מבטא רק שאפתנות וחתירה לפסגה. הוא מבטא לדעתי גם הרבה מאד בדידות. יוסף מצליח מצד אחד להתלבט בכל מקום שבו הוא נמצא ולהתעלות מעל כולם. אך זה משאיר אותו מאד לבד, זר, בלי חברים.

באחד הקטעים המרגשים בסיפורו של יוסף, הוא אומר "את אחי אנכי מבקש". מדובר לכאורה במשפט תמים, כאשר יוסף הנער שואל אדם שהוא פוגש בדרך איפה האחים שלו. אך אוזן רגישה תשמע שיש כאן הרבה יותר מכך. יוסף רוצה את הקרבה של האחים. התכונה שהופכת אותו לכה מוצלח, מייצרת גם ריחוק. יוסף אינו "מנהיג". הוא אינו מצליח להתבלט מתוך האחים. הוא תמיד עומד מנגד – קרוב לאיש החזק שלמעלה, אך רחוק מכל שאר הקולגות שלו.

יוסף אינו כמו אחיו יהודה – מנהיג שצומח מתוך הקבוצה, ראשון בין שווים. ההצלחה שלו מבודדת אותו, מציבה אותו בעמדה לעומתית לאחיו. הסיפור של יוסף הוא בין השאר תמרור אזהרה מפני סוג הצלחה שעלולה לבודד את האדם.

הבקשה האחרונה של יוסף לפני מותו, כאשר הוא האיש החזק ביותר במצרים, והאחים אכן מגיעים ומשתחווים לו, הוא שהם יעלו את עצמותיו אתם כאשר הם חוזרים לארצם. כי בסוף בסוף, מה שיוסף רצה יותר מכל הוא לא להיות האיש הכי חזק במצרים וגם לא שהאחים שלו ישתחוו לו. הוא רצה להיות אחד מהם, להיות שייך, לקבל חלק.