כשהמחנכת שלי בתיכון גילתה למה אני מציירת בשיעורים

״למה את בוכה?״ שאלה אותי גיסתי היקרה. ״מה, הסיפור הזה עד כדי כך ריגש אותך?״

בשישי אחרי הקידוש גיסתי ואני ישבנו וקראנו קטע מתוך ספרה של סיון רהב מאיר ״לגדול״. אותו הקטע סיפר על ילד שהתעצבן על חבר מהכיתה שלו ובמהלך השיעור צייר אותו בכשרון רב מאוד ובצורה מזלזלת ולא מחמיאה. המורה שלו, שהבחין בכך, התעצבן עליו ושלח אותו לשיחה עם המפקח. הילד המפוחד ניגש לדבר עם המפקח ולהפתעתו המפקח אמר לו שהוא מאוד מוכשר, שצפוי לו עתיד גדול בתחום הציור והאמנות, ושהוא ממליץ לו מעתה ואילך לנתב את אותו הכשרון כדי לשמח ולהיטיב לאנשים ולא להיפך. שנים לאחר מכן אותו ילד הפך לצייר מפורסם שסיפר את אותו הסיפור במהלך ראיון. הוא אמר שבזכות אותו המפקח חל מפנה בעלילת חייו והוא קיבל את הכוחות להגשים את אותו ייעוד שהוא צפה לו.

״אני אספר לך למה אני כל כך מתרגשת מהסיפור הזה״, עניתי לגיסתי. ״כי זה קרה גם לי בדרך דומה וגם קצת שונה״. גם אני זכיתי לכשרון ציור ומאז שאני קטנה אני מציירת כמעט בכל הזדמנות אפשרית. הציור משמח אותי, מרגיע אותי, ועוזר לי לעורר את הדמיון ולהפליג למחוזות גבוהים ורחוקים מהמציאות הנוכחית. וכך, בלא מעט מצבים בחיי, הוא גם הציל אותי מתחושות וחוויות לא נעימות. כתלמידה בבית הספר, ברוב השיעורים הייתי מציירת במקום לכתוב את החומר הנלמד. לרוב המורים שלי זה מאוד הפריע והם הרבו להעיר לי על כך. בתור ילדה, אף פעם לא ידעתי לענות להם ולהסביר למה אני עושה את זה.

הייתה מורה אחת שזה הפריע לה במיוחד - המורה למתמטיקה. זה היה כשהייתי כבר תלמידה בתיכון. המורה הזו הייתה מרבה להעיר לי מול כל הכיתה: ״תפסיקי לצייר ברביות כל הזמן ותתחילי להקשיב בשיעור״. הייתי נבוכה ואף פעם לא עניתי לה, עד שיום אחד מחנכת הכיתה הזמינה את ההורים שלי לשיחה וגם אני נכחתי בה. ״הבנתי משהו על הבת המקסימה והמיוחדת שלכם״, אמרה המורה יהודית להורים שלי. ״תראו, אני כמעט לא רואה את הפנים של ענבר במהלך השיעורים. אני רואה בעיקר את הקרקפת. היא כל השיעור יושבת ומציירת. בהתחלה זה הפריע לי ואני יודעת שזה הפריע ללא מעט מורים אבל אני החלטתי לחכות למבחן הראשון. כשראיתי שענבר קיבלה 96 במבחן שבמהלך כל השיעורים שלמדנו את החומר שלו היא ישבה וציירה, הבנתי שהציור עוזר לה להתרכז. ברגע הזה החלטתי שאני לעולם לא מעירה לענבר על נושא הציור בשיעור, וביקשתי מכל המורים גם כן להפסיק לעשות זאת״.

אחרי השיחה הזו חזרתי הביתה ובכיתי מהקלה. לא רק שסוף-סוף אחד המבוגרים מבין אותי, אלא שסוף-סוף גם אני מבינה את עצמי. הרב קרליבך אמר שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו וזו הייתה המחנכת שלי, יהודית. היא לא מיהרה לפעול על פי התחושות הראשוניות שלה וללכת על פי הנורמה שאומרת שכדי שילד יקשיב בשיעור הוא צריך להישיר מבט באופן רציף אל המורה ולהעתיק כל מילה שנכתבת על הלוח. היא בחרה להמתין בענווה כדי ללמוד עליי משהו. כשראתה שהציור בשיעור לא רק שלא מפריע לי ולמהלך השיעור, אלא שהוא גם עוזר לי לשבת בשקט ולהתרכז ולקבל ציונים טובים במבחנים, היא בעצמה קיבלה שיעור בחיים. אותו שיעור עזר גם לי ללמוד משהו חשוב על עצמי: מאז היה לי חשוב להגיד לכל מורה או מרצה שנתקלתי בו לאורך חיי שאם הוא רואה אותי מציירת בשיעור, שיראה את זה כמחמאה גדולה, כי זו הדרך שלי לעזור לעצמי לשבת ולהתרכז.

הענווה, הסבלנות, ראיית הטוב והאמונה של מורתי יהודית בי הפכו להיות קול שמלווה אותי בתוך הראש שלי מאז ועד היום. יש רגעים שבהם גם אני לא לגמרי מבינה את עצמי. יהודית לימדה אותי לזרום עם עצמי, לא להתנגד כל כך למי שאני ולחכות בענווה למה שזה יביא לחיי. ככל שאני לומדת את עצמי יותר, כך אני גם מצליחה לעזור לעצמי. למשל, כשלמדתי שעוזר לי לצייר בשיעורים כדי להתרכז, ובכל זאת אני צריכה להגיע ללמידה למבחן כשיש לי את כל החומר כתוב במחברת (אבל לא כתבתי מילה במהלך השיעור), התחלתי להתחבר לאלו שהיו יושבים וכותבים במהלך השיעור. בכל מסגרת לימודית שהייתי בה מצאתי לי חבר או חברה שהיה ביננו מעין ״חוזה לימודי״ לא כתוב שהלך כך: אתה תדאג שיהיה לנו את כל החומר לקראת המבחן, ואני אדאג להסביר, להנגיש, להקליל ולהמחיז לנו אותו כך שהוא ייכנס לנו טוב לראש ולא יצא ממנו, ונצליח במבחנים כמובן. שני הצדדים תמיד יצאו נשכרים מהחוזה הזה.

באופן הזה, למדתי איך לזרום עם עצמי וללמוד את עצמי: לא רק כשאני תלמידה או סטודנטית אלא בכל מיני תחומים בחיים שלי. כמו שהמורה יהודית המתינה בסבלנות, מתוך אמונה שיש גם משהו חיובי בעובדה שאני לא יושבת ומקשיבה בשיעור באותו האופן שאחרים עושים זאת, כך גם אני למדתי להאמין ולחפש את הטוב שקיים בי ובשונות שבי ולהמתין בסבלנות עד שיתגלה.

לפעמים אנחנו לא הולכים בתלם. לפעמים אלו ילדינו שמתהגים באופן שונה מן המצופה מהם. אם בחלק מהפעמים נדרשת מאיתנו תגובה נחרצת להתנהגות שלנו או שלהם, כזו שמיישרת ומחזירה מיד לתוך הנורמה, בזכות המורה יהודית למדתי שלפעמים נכון רגע להמתין ולשאול - ומה דווקא הטוב שבזה? אולי דווקא ״סטיית התקן״ הזו היא המתנה המיוחדת שאני או ילדיי באנו לתת לעולם, וטוב שנלמד איך להשתמש ולהפיץ אותה באופן חיובי ומיטיב.

נ.ב. צרפתי כאן ציור שציירתי בעיפרון במהלך שיעור די משעמם בתואר שעשיתי במנהל עסקים.

ככל שהציור היה מורכב יותר ודרש ירידה ליותר פרטים, כך הצלחתי להיות יותר מרוכזת במהלך השיעור. זה מה שעזר לי לשרוד ולצלוח את התואר שהיו בו הרבה שיעורים שלא תמיד עניינו אותי כל כך ?