האם בימינו אפשר לראות ניסים?

אשתי עלתה לארץ לפני חמש שנים, משאירה את משפחתה בניו יורק, ומאז יש לה הרגל קבוע להתקשר להוריה בכל יום שישי בצהריים. וכך, גם בשישי האחרון היא התקשרה לאביה. אחרי שהוא לא ענה כמה פעמים, היא חייגה לאחיה הבכור. כשענה, דבריו נפלו עליה כמו סלע: ״לא שמעת על התאונה?״. מסתבר שאבא שלה, בגיל 73, החליק במדרגות שעולות מהסלון לחדר השינה. הוא נפל על גבו בעוצמה, שכב על הרצפה חסר אונים וצרח מכאבים, עד שאמה הזמינה אמבולנס שפינה אותו לבית החולים.

את כל השבת הוא העביר בבדיקות וצילומים, מרותק למיטה. אנחנו, במרחק אלפי קילומטרים, נותרנו בבית, דואגים ומנותקים, מנסים להרגיע את עצמנו למרות הדאגה שאכלה אותנו מבפנים. אחרי השבת, התקשרנו בשיחת וידאו כדי לשמוע איך הוא מרגיש. לתדהמתנו, המסך חשף את אביה של אשתי עומד על שתי רגליו, מחייך אלינו מתוך הסלון בביתו. הוא לבש חגורת תמיכה אלסטית שהקיפה את גופו ושמרה עליו יציב. הרופאים הורו לו להימנע מפעולות כמו התכופפות, הרמת חפצים, או תנועות חדות, אך הדגישו שאם יקפיד לנוח, הוא יוכל לחזור לתפקוד רגיל בתוך כמה חודשים. המילים הראשונות שיצאו מפיו היו מלאות התרגשות והודיה: ״זה נס פך השמן שלי״, הוא אמר בעיניים מבריקות מדמעות. ״הייתי יכול לשבור את עמוד השדרה, הייתי יכול לאבד את היכולת ללכת – אבל אני פה. אני כל כך מודה על החיים״.

לדעת לזהות ניסים

בסיטואציה כמו זו של אבא של אשתי, לא כולם היו רואים נס. יש אנשים שהיו מתמקדים רק בחצי הכוס הסדוקה: הכאבים הפיזיים, ההגבלות, הזמן הארוך שיידרש להחלים. במקום להודות, לא מעט אנשים היו מתמרמרים: ״למה זה מגיע לי? למה הגורל כל כך אכזר?״. נראה שבימינו, זיהוי ניסים הוא לא עניין פשוט. כשחושבים על נס, אנחנו רגילים לדמיין אותו ברגעים על טבעיים. הלוואי וזה היה יותר פשוט - הלוואי והיינו יכולים פשוט להניף את מטה הקסמים ולקרוע את ים סוף, ללחוץ על כפתור ולהפיל את המשטר באיראן, לפתוח צוהר בעננים ממנו תרד יד ענקית ותחלק צ׳קים שמנים של מיליון דולר לכל זוג צעיר שמחפש דירה. אבל החיים שלנו לא עובדים ככה. הניסים בימינו מסתתרים בתוך תמהיל מורכב של טוב ורע, של כאב ושמחה. במקום שבו המציאות איננה חד-משמעית, דווקא שם האדם מקבל את האפשרות לבחור כיצד להתבונן.

על פי מסורות מסוימות בחכמת היהדות[1], בעתיד יבוא יום שבו כל החגים יבוטלו חוץ מחנוכה ופורים. האמירה הזו מקפלת בתוכה תובנה עמוקה על אופי החיים ועל ניסים. ההבדל העיקרי והבולט ביותר בין חנוכה ופורים לשאר החגים, הוא שבסיפור שלהם לא נעשה ״נס גלוי״ כמו קריעת ים סוף בפסח או מעמד הר סיני בשבועות,  אלא ״ניסים נסתרים״ – כאלה שמתרחשים בתוך מסגרת של מאבק אנושי היסטורי. בשני החגים הללו, עם ישראל מגיע לסכנה איומה: בחנוכה סכנה להשמדה תרבותית ורוחנית, ובפורים להשמדה פיזית. בשניהם, בעזרת מאבק של גבורה אנושית הם מצליחים להפוך את המצב לטובה. כמו כן, גם בספר המכבים של חנוכה וגם במגילת אסתר, הנס לא מיוחס לאלוהים באופן מוצהר בכתובים. ההיעדר של דמות אלוהים מתוך הכתובים לא אומרת שהוא לא נוכח, אלא היא רומזת על החיים המורכבים שאנחנו מתמודדים איתם: הניסים אינם גלויים ואם לא ניזהר אנחנו עלולים בטעות לפספס את תחושת המשמעות וההודיה שהם מציעים לנו. ו

אולם, זיהוי הנס במצבים כאלה מחייב אותנו לגלות תעצומות נפש – את הכוח להסתכל מעבר לכאב, להודות על מה שיש, ולראות בכל אירוע הזדמנות לגדילה ולהוספת אור. בספר מעייני השילוח מוסבר מדוע דווקא חנוכה ופורים לא יתבטלו: ״כי עיקר השמחה שיהיה לעתיד נמשך רק מזה האור היוצא מתוך החושך…וזהו שאמרו ז״ל שכל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים, כי זה האור המנהיר (= המאיר) מתוך ההסתר יהיה נשאר קיים לעד ולעולמי עולמים״. כדי לשמור על שמחה יציבה בחיים, עלינו לחפש את מקורותיה בתוכנו. אם נמתין לנס מושלם וגלוי, אנחנו עלולים להיתקע בתחושת אכזבה ותסכול. חנוכה ופורים, דווקא בשל ההסתר שבהם, מטפחים בנו את היכולת לזהות חסד אפילו כשהוא אינו זורח באור בוהק. הם מלמדים אותנו כיצד למצוא משמעות גם בתוך החושך. זהו המסר הנצחי שלהם, שממשיך להאיר בכל דור: אם נבחר להקשיב למסר הזה, כפי שאביה של אשתי עשה, נוכל להפוך גם את הרגעים המורכבים להזדמנויות להתחדשות, עם לב מלא בהודיה ואחריות להוסיף אור לעולם.