הנצחון של הצב: סבלנות מול מתקפות החות'ים

מסתבר שהתימנים מרגיזים לא רק את ישראל.  שיגורם החוזר של טילים וכטבמ״ים איראניים בידי החות'ים פוגע אנושות בעורק מרכזי בתנועה הכלכלית העולמית: נתיבי הסחר בים האדום. כתוצאה מכך מסלולי אוניות משתנות ומוארכות כך שהן צריכות להקיף יבשות במסלול מסורבל ואיטי, מה שמזעזע בין השאר גם את הכלכלה האמריקאית. אם יש משהו שיכול להעיר את האריה המנומנם הזה, זה כשמתעסקים לו בכסף.

בתחילת כהונתו, ג'ו ביידן הסיר את החות'ים מהגדרת ״ארגון טרור זר״ כדי שיתאפשר לו מבחינה חוקית לסייע במשבר הומניטרי בתימן. לאור האירועים האחרונים הוא הוסיף את החות'ים לרשימת טרור שונה, שאמנם יש בה כמה סנקציות – אבל לא באותה מידה כמו ברשימה הקודמת. ראש הממשלה הגיב למתקפות החות'ים וקרא ״להתאזר בסבלנות״. בכך הוא מרמז על תקווה לשיתוף פעולה עם ממשלו של טראמפ. התגובה דורשת הכנה, היא לוקחת זמן והכנות וסידורים פוליטיים… אך בסופו של דבר הצב ינצח את הארנב - והחותים שיורים בלי חשבון הולכים להצטער מאוד. אולם כמה זמן אפשר להמתין מול מתקפות כל כך בלתי נסבלות? השאלות הללו נוגעות בלב הקונפליקט בין רצון לתגובה מהירה לבין הצורך בבנייה של אסטרטגיה ארוכת טווח.

אם יש עם שידע לחכות בסבלנות לאורך ההיסטוריה, תוך כדי שהוא טובל באש של ייסורים, הרי זה העם היהודי. כבר ביציאת מצרים, הדרך לחירות אמיתית הייתה עוד ארוכה. ארבעים שנה של נדודים במדבר, של עליות ומורדות,  נדרשו עד שהעם הגיע לארץ המובטחת, וגם אז, המסע לא תם. בימי השופטים נשלטנו על ידי ממלכות זרות והשתחררנו במלחמות קשות וכואבות. הגלות לבבל נמשכה שבעים שנה, וגם לאחר שחזרנו ממנה ממנה נדרשה תקופה ארוכה מאוד עד שנבנה בית המקדש השני. בנינו את בית המקדש השני – וסכסוכים פנימיים תוך כדי מרד ברומאים גררו את חורבנו. יצאנו לגלות נוספת וחיכינו בסבלנות, תוך כדי פרוגרומים אכזריים ורצח העם הכי שיטתי בהיסטוריה, כדי לחזור לארץ ישראל. עלינו לישראל – ואנחנו חיים על חרבנו, מקריבים קורבנות קשים מנשוא מדי יום. דרך כל כך רצופת בכאב, סבל ותקווה לא חווה אף עם אחר בהיסטוריה. שורשו של האורך רוח של העם היהודי נובע מתוך תקווה עמוקה.

הרמב״ם כתב 13 עיקרי אמונה שלדעתו מאפיינים את הזהות היהודית, ואחד מהם מבטא באופן נוגע ללב את כוח התקווה שדיברנו עליו:״ אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה (= למרות שאני יודע שהוא יתעכב), עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא״. זהו המתח בין ההמתנה המתמדת לבין פעולה מתוך תקווה – הידיעה שלא הכול יגיע מיד, אבל ההבטחה קיימת. האמונה הזאת לא רק שמרה על העם, אלא נתנה לו כוח להמשיך ולפעול בכל דור ודור.

דוגמה קורעת לב לכך אפשר למצוא בסיפור מותו של דוד פסטג, חזן ומלחין שחיבר את ניגון למילותיו אלו של הרמב״ם בשעה שהרכבת הובילה אותו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הוא שר את המילים מתוך אמונה חסרת פשרות – שהאמת והטוב יגברו, ושיום אחד עם ישראל יחזור לארצו. פסטג עצמו נרצח, אך הניגון הגיע לאוזניים של ניצולים שהעבירו אותו הלאה, עד שהוא הפך לסמל של תקווה המאירה במקומות הכי חשוכים. על כוחה של התקווה כותב הרב חרל״פ (מי מרום, מעייני הישועה):״ ערכה של הצפיה לישועה (= התקווה) הוא יותר עליון מהערך של גילוי הישועה עצמה (= התממשות התקווה)... הציפיה לישועה איננה רק על העתיד, אלא גם בהווה – לצפות לכל שעה שאפשר שתופיע בה הגאולה , ומבלעדי זה אין בכוח השעה ההיא שתהא מקרבת את הגאולה (= הכוח להאמין בכל רגע שניתן לתקן ולהילחם ברע, היא זאת שמאפשרת בסופו של דבר לנצח את הרע)...״.

לא במקרה ״התקווה״ נבחרה להיות ההמנון הלאומי שלנו. בניגוד לאופטימיות נאיבית – התקווה מכירה בכאב, בסבל ובמכשולים, אך למרות הכל ממשיכה להצביע לעבר האור שמעבר להם. היא דורשת אורך רוח, התמדה ואמונה, גם ברגעים שבהם הדרך נראית אינסופית. חג החנוכה מזכיר לנו שאפילו נר קטן יכול לגרש חושך גדול. השנה, נדמה שהחושך סמיך במיוחד. דווקא ברגעים כאלה, הכוח לשמור על תקווה, גם כשהיא לא נראית באופק, הוא מה שמייחד אותנו כעם. האור יגיע, אבל רק אם נדע להמתין לו מבלי להיכנע לחושך.