למה דווקא בצפון? פרס ספיר חושף את הכוח האמיתי של הספרות

ב-28 בינואר ייערך טקס פרס ספיר לספרות לשנת 2024.  ברובד הפשוט, בחירתו של מפעל הפיס לקיים את הטקס במעלות תרשיחא היא סמל של הזדהות עם תושבי הצפון. אך ברובד עמוק יותר, הבחירה לערוך את טקס הספרות החשוב בישראל דווקא באזור שמתרחק מאזורי הנוחות של המרכז ומתקרב לאירועים המורכבים והדרמטיים בגבולות, משקפת הבנה עמוקה יותר של מהות הספרות.

ההחלטה מעבירה מסר חשוב: הספרות הגדולה ביותר היא כזו שאינה מנותקת מהאנשים ומהמציאות הסובבת אותם, אלא כזו שנכתבת במקביל לפעימות הלב של התקופה.

מה זה ״סופר״?

לאורך ההיסטוריה, הספרות שימשה לא רק כלי לביטוי אומנותי ייחודי אלא גם אמצעי לחיבור בין אנשים לבין הקהילה והתרבות הסובבת אותם. מעניין שבמקור, המילה ״סופר״ הייתה כינוי לחכמים הגדולים שהנהיגו את עם ישראל. בתלמוד (קידושין, בבלי) נאמר: ״לפיכך נקראו ראשונים (= החכמים המנהיגים הראשונים של ישראל) ״סופרים״, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה״. כינויו של סופר נבע מתוך אחריותו לספור כל אות ואות בתורה, לייחס לה משמעות ולהבין כיצד היא משפיעה על הפרשנות של הסיפור הכולל. ההגדרה הזאת נשמעת למדנית בלבד, אך כמו הרבה פעמים אחרות - ביטוי שנראה לכאורה פשוט, בעצם רומז על רבדים עמוקים. בספר ״מגלה עמוקות״ נכתב: ״כל אחד מישראל יש לנשמה שלו אות אחת מששים ריבוא (=שישים אלף) אותיות התורה״. במילים פשוטות, התורה מייצגת את הסיפור הרחב והנצחי של עם ישראל לדורותיו, וכל אדם מעם ישראל הוא אות חיה שממשיכה לכתוב ולהעשיר את הסיפור הזה. כשמתבוננים על האמירה מהתלמוד מהפרספקטיבה הזאת, מגלים את המשמעות האמיתית של להיות סופר: להיות מחבר בתוך העם. הם אלו שמצליחים לקחת כל ״אות ואות״ ולהתמקד בסיפור המצומצם שלה - בכאב, בתקווה, באתגרים ובשמחות – ולשזור אותם לכדי סיפור אחיד מלא בפרטים קטנים שמרומם את הנפש של הקורא ומעורר בו תחושות של משמעות גדולה יותר, שמחברת אותו לאנשים השותפים לו במסע החיים.

התנ"ך – סיפור שצולל לחייהם של בני אדם

אין כמו התנ"ך, הסיפור המפורסם ביותר בעולם, כדי להמחיש כיצד ספרות יכולה לגשר בין היסטוריה רחבת יריעה המשתרעת על פני אלפי שנים, לבין סיפורים אישיים הממוקדים בחייהם של אנשים. התנ״ך נע בין תחנות הזמן, מבריאתם של אדם וחווה ועד לשיבת ציון הראשונה לאחר חורבן בית המקדש. הוא אכן מתאר אירועים ותהליכים גדולים – בניית ערים, כיבוש ממלכות ושינויים דמוגרפיים – אך הוא אינו עוצר בגובה מעוף הציפור, משם האנושות כולה נדמית כאוסף של נקודות זעירות. לא - הוא צולל פנימה, מתמקד בדמויותיו ובחייהן: בקונפליקטים, בחולשות, בהצלחות ובכישלונות שלהן. איך היינו יכולים להתחבר לסיפור יציאת מצרים בלי להכיר מקרוב את משה, האיש כבד הפה וכבד הלשון שהפך למנהיג החשוב ביותר בהיסטוריה של עם ישראל? והאמת היא שהסיפורים האישיים הללו לא רק מחברים אותנו למורשת ולתרבות שלנו, אלא גם מעניקים לה עומק ועושר ערכי. סיפורו של יעקב, שנאלץ להימלט חסר כל מרדיפת אחיו ועבד ארבע עשרה שנים כדי לזכות ברחל, אהבת חייו, שוטף אותנו בהשראה על כוחן של מסירות ונתינה באהבה. סיפורו של יוסף, שנבגד על ידי אחיו ונמכר לעבדות אך הצליח לטפס למעמד של משנה למלך מצרים, מדגים את הכוח שבסולידריות משפחתית ואת החשיבות של סליחה והתעלות מעל פצעי העבר, כשהוא דואג למרות הכל לכלכל את משפחתו בימי הבצורת והרעב. התנ"ך מזכיר לנו שהזהות שלנו לא נשענת רק על ידיעת ההיסטוריה הרחבה, אלא על חיבור רגשי לסיפורים האישיים והפרטים הקטנים שמרכיבים אותה. ההזדהות העמוקה הזאת אפשרה לתרבות היהודית לשמור על עצמה בגלות במשך אלפי שנים. התנ"ך הוא עדות לכך שסיפור טוב הוא כלי שמחייה את העבר, מייצר גשרים להווה, ומעורר השראה לעתיד.

קיום טקס פרס ספיר דווקא באזורים שבהם המורכבות של חיי היומיום ברורה יותר – במעלות תרשיחא השנה ובאופקים בשנה שעברה – מסמן לנו דבר חשוב: ספרות נועדה להיות מחוברת למציאות, להוות גשר בין אנשים וקהילות, ולהעניק השראה גם בתקופות חשוכות. בימים של אתגרים לאומיים וחברתיים, תפקידה של הספרות הופך לקריטי. היא יכולה להפיח תקווה, להעמיק את ההבנה של עצמנו ושל אחרים, ולעודד אותנו למצוא את הסיפור המשותף שמחבר את כולנו. לכן זה הכרחי שדווקא משם, מתוך המקומות המאתגרים ביותר, יקומו הסיפורים שיחזקו אותנו ויאירו את דרכנו קדימה.