השקיע שלוש שנים בתואר שהוא לא רוצה – אז מה עושים עכשיו?

חבר קרוב שלי מהצבא התלבט במשך חודשים מה ללמוד. כמו רבים אחרים, הוא פנה לייעוץ תעסוקתי של הקרן לחיילים משוחררים, עבר מבחנים וראיונות, ובסופו של דבר החליט ללכת על ביולוגיה. התוכנית נראתה מבטיחה: מקצוע מרתק, תואר מבוקש, מסלול שמבטיח עתיד יציב. אבל כבר בשנה הראשונה התחילו הספקות. הוא הרגיש שהוא לא מתחבר לחומר הלימוד, שההרצאות לא מעוררות בו השראה, ושמשהו פשוט לא יושב במקום. ועדיין, המחשבה על פרישה הייתה מפחידה מדי. התחושה של ללכת לאיבוד – בלי מסלול מסודר ובלי תשובות ברורות לאן הולכים מכאן – נראתה גרועה יותר מכל דבר אחר. אז הוא החליט להמשיך. אחרי שלוש שנים מפרכות, הוא סיים את התואר. אבל במקום להרגיש סיפוק, הוא מצא את עצמו תקוע שוב באותה נקודה: תחום שלא מעניין אותו, עבודה שלא מתאימה, ועתיד שעדיין לוט בערפל. באותו רגע הוא הרגיש כאילו הכול היה לשווא, כאילו בזבז שנים יקרות רק כדי לחזור לאותו מקום – בלי תוכנית ובלי כיוון.

החלק הראשון: חוסר הוודאות הוא מנת חלקם של כולם

התסכול של החבר שלי אינו ייחודי. למעשה, כל אחד מאיתנו חווה ברגע מסוים את תחושת חוסר הוודאות הזו. זה קורה כשהתוכנית שתכננו מתחילה להיסדק, כשנתיב חיינו, שנראה פעם ברור, מתגלה כרצף של טלאים שמתפזרים ברוח. לפעמים החיים מגיעים לצומת אפופה בערפל, עבה וצפוף, שמסתיר את הדרך עד שאנחנו מוצאים את עצמנו עוצרים מבהלה ותוהים: איך ממשיכים מכאן? בנקודות האלו יש שתי אפשרויות מרכזיות. הראשונה היא להיכנע לערפל. להניח שהחושך עמוק מדי, שהמשברים חזקים מדי, ושאין לנו סיכוי לצאת מהם בשלום. זה מפתה, כי תחושת הייאוש יכולה להיראות כמו הדבר הוודאי היחיד ברגעי משבר. אבל הפיתוי הזה הוא אשליה מתעתעת ומסוכנת שחייבים להתגבר עליה. האפשרות השנייה היא האפשרות היחידה שנוכל בעזרתה להמשיך -  במקום להישאב לפחד, אפשר לבחור להזכיר לעצמנו שכל לילה, חשוך ככל שיהיה, מסתיים בעלות השחר.

לזכור שזריחה תגיע, גם כשנדמה שהלילה לא נגמר, דורש אמונה עמוקה ביכולת שלנו למצוא משמעות גם בתוך הכאוס. כדי להצליח בכך, אנו זקוקים להשראה מהעבר – מהחוויות שלנו, של המשפחה שלנו ושל האנשים הקרובים אלינו – זכרונות שיזכירו לנו שהתגברות על אתגרים היא אפשרית. אם יש דבר אחד שההיסטוריה המורכבת של העם שלנו מלמדת, הוא שגם האסונות הגדולים ביותר אינם אלא תחנה זמנית במסע שממשיך להשתפר. גם כשהדרך סוטה מתוכניותינו, היא טומנת בתוכה גילויים חדשים ומשמעות בלתי צפויה.

אחד מהציטוטים המוכרים ביותר מספר תהילים הוא: ״גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי״. המשפט הזה נחקק בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם בגלל הכוח האצור בתוכו, ביטוי של אמונה שמלווה אותנו גם ברגעים הקשים ביותר. המשמעות העמוקה כאן טמונה בידיעה שבכל מסע, אפילו בנתיבים האפלים ביותר, תמיד יש דרך מוצא. הרעיון הזה מקבל עומק נוסף בספר 'מעייני השילוח' בו מתואר הרעיון שמאחורי הדלקת נר חנוכה אחד באמצעות האש של נר שכבר דולק. לפי הספר, הנר הראשון מייצג את רגעי האמונה שאנו מצליחים לגלות גם בלב החשכה – אותם ניצוצות של אור שנדמים לעיתים כבלתי אפשריים אך מצליחים להופיע דווקא ברגעים הקשים ביותר. העברת האש לנר הבא מסמלת את היכולת שלנו לשמר את הכוח הזה, להפוך אותו למקור מתמשך שממנו נוכל להדליק מחדש תקווה גם בזמנים אחרים. הזיכרון של אותם רגעים שבהם הצלחנו לעלות מנקודת השפל הוא כלי מעשי שמזכיר לנו שאם מצאנו לקום פעם אחת, אין סיבה שלא נוכל לעשות זאת שוב ושוב.

במסכת אבות נאמר: ״הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון; והכל לפי רוב המעשה״. המשפט הזה משקף את הדואליות שבחיים – ההזדמנות המוצעת מול האחריות שלנו לממש אותה. הביטויים ״הכל צפוי״ ו״בטוב העולם נידון״ מצביעים על כך שבכל מצב, גם אם הוא נראה קשה ומבלבל, יש פוטנציאל להפיק ממנו משהו טוב. אך לצד זאת, הביטויים ״הרשות נתונה״ ו״הכל לפי רוב המעשה״ מזכירים לנו שהפוטנציאל הזה אינו ממומש מעצמו. הוא תלוי במידה שבה נבחר לחפש את ההזדמנות, לגלות אותה ולפעול מתוך נחישות כדי להפוך אותה למציאות. בלי פעולה, גם ההזדמנות הגדולה ביותר עלולה להתמסמס.

החבר שלי ממשיך להתמודד עם חוויותיו, לומד לאט כיצד לעכל את תחושת הכישלון והפחד מהעתיד. אבל כפי שאני מכיר אותו, ברור לי שהוא ימצא דרך להפוך את מה שנראה כמעידה לנקודת זינוק חדשה ומשמעותית. החיים, הרי, אינם מסלול מתוכנן מראש, והחוסן האמיתי שלנו מתגלה דווקא במקומות שבהם נכשלנו והמשכנו הלאה. הכוח להדליק שוב אור, גם מתוך החשכה העמוקה ביותר, הוא מה שמאפשר לנו להתקדם ולגלות שבכל צעד קדימה מחכה לנו הזדמנות חדשה.