אכזבה ותסכול בתפקיד החלומות שלי...

שאלה:

 שמונה חודשים בתפקיד "החלומות" שכל כך נלחמתי להשיג. כשקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי, חגגתי כאילו זכיתי בלוטו .אבל המציאות? רחוקה מהחלום. נלחמתי כל כך קשה על התפקיד הזה. הייתי בטוחה שאני הולכת להוביל פרויקטים משמעותיים, לעבוד עם לקוחות גדולים, להשפיע .ועכשיו? אני בקושי מרימה את הראש מטבלאות אקסל. מתקנת באגים במערכת ישנה. מעבירה אימיילים מפה לשם. המחשבה על להודות שטעיתי, לחפש משהו חדש, להסביר בראיונות למה עזבתי אחרי פחות משנה - פשוט משתקת אותי. אבל בינתיים אני מרגישה שהפוטנציאל שלי מתבזבז כאן. עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש - והחיים שלי חולפים בעבודה שלא מספקת אותי. מה אתם הייתם עושים במקומי?

תשובה:

1. העובדה שהגדרת את הקושי ושלחת את השאלה, היא כבר שלב ראשון בדרך לצאת מה"מצרים" שלך בדרך לארץ המובטחת, לתפקיד החלומי באמת. עשית כבר את השלב הראשון בדרך לתיקון מצבך והרגשתך.

2. מה מקור ההבדל בין השמחה על כך שסוף סוף הגעת לתפקיד חייך, לבין מה שזה במציאות? האם סיפרת לעצמך סיפור דמיוני? האם נתנו לך נתונים מוטעים? אם חלה כאן טעות וודאית, מצידך או מצידם, עדיף לעצור את זה מה שיותר מוקדם. אבל אולי זה לא הסיפור. אולי במקום העבודה הזה רואים שאת מסתפקת בעבודה שאף אחד לא רוצה בה, שאת כנועה וצייתנית, ולכן לא נותנים לך דברים משמעותיים יותר. את זה רק את יודעת ויכולה לבדוק. אם זה כך, שיחה גלויה ונעימה עם המעבידים תוכל לגרום לשינוי. אולי לא תצטרכי לעזוב, אולי יתנו לך באותה חברה תפקיד שיותר מתאים לך.

3. כתבת "המחשבה על להודות שטעיתי", ואני שואל: להודות בפני מי, בפני עצמך? למה לא? האם יש אדם שלא טועה? האם עדיף לסבול מאשר להודות בטעות? זוכרת את הסיפור עם שאול המלך ודוד המלך? ספר שמואל מספר לנו ששניהם טעו, אבל מדגיש את ההבדל ביניהם. שאול סירב להודות בטעות, וכשכבר הודה האשים את העם, ואת הלחצים שהיו עליו ועוד תירוצים, ומשום כך המשיך להסתבך עם הכשלון עד יום מותו. לעומתו, דוד הודה מיד בטעותו, התחרט, וזה אפשר לו להתחיל את מסלול התיקון. לכן מלכות דוד המשיכה, בעוד מלכות שאול נפסקה. הפגיעה בכבוד העצמי שבבריחה מהכרה בטעות, גדולה יותר מההודאה בטעות. ההודאה מאפשר לעצור את ההפסדים ולעשות שינוי.

4. כתבת שתצטרכי "להסביר בראיונות..." כלומר, את חוששת שיגידו עלייך שאת לא יציבה, ולכן לא יקבלו אותך במקום אחר. אבל מה האופציה האחרת? למשוך עוד שנה שוחקת במקום העבודה, בהרגשה רעה, רק כדי לכתוב בקו"ח "שנתיים ב..." במקום "שנה ב..."? האם זה שווה את השורה הזאת בקו"ח ברמה שאין לה תחליף?

   הגמרא אומרת כלל לחיים: "אין ספק מוציא מידי ודאי". כלומר, אם יש בעיה וודאית מול עינייך, ובאלטרנטיבה עלולה להיות בעיה, אבל לא בטוח שתהיה, אלא זה דבר המוטל בספק, - ההכרעה במצב כזה צריכה להיות בעד הוודאי. לענייננו: עומדת בפנייך שנה של סבל וודאי אל מול שנה של אי-נעימות בספק. אם תמשיכי במצב הנוכחי ללא כל שינוי, יהיה לך בוודאי לא טוב, הרי כבר התנסית בזה. אם תלכי לחפש מקום אחר (אגב, עדיף עוד לפני שאת עוזבת) - אולי לא יקבלו אותך במקום הראשון, ולא במקום השני וכו', אבל הרי תגיעי בסוף למקום שהיתרונות שלך ינצחו את החיסרון של הטעות הזאת. זה יקרה במקום הרביעי או העשירי? אז מה? עדיף מאשר להמשיך לעשות משהו שאת לא רוצה בו.

5. כשהמרגלים ששלח משה מהמדבר באו לראות את ארץ ישראל ולאסוף נתונים, הם ראו בה ענקים, ונכנסו ללחץ. הם היו בטוחים שכל העולם מסתכל עליהם, עסוק בהם, ורואה כמה הם קטנים לעומת הענקים. העובדות שעליהן הם דיווחו הן: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". נניח שהם הרגישו קטנים כמו חגבים, אבל מי אמר להם שגם הענקים חשבו עליהם כך? הבעיה היתה שהם נכנסו לזה כל כך, עד שהם היו בטוחים שההרגשה שבתוכם ממלאת גם את כל הרואים אותם. זו היתה טעותם. ולענייננו: כעת את ממוקדת בחסרון של הטעות שטעית בה, ולכן הכל נראה בעינייך דרך הפריזמה הזאת. אבל האנשים שתפגשי בראיונות יראו בך דברים נוספים. וכדי שאכן כך יקרה, חשוב שאת לא תתמקדי בזה, לא בחייך בכלל ולא בראיונות בפרט. גבשי לעצמך הסבר מאד קצר וברור לאירוע הזה והמשיכי הלאה. אם תראי את החיסרון הזה כמשהו קטן, זה גם מה שיעבור בראיונות.

6. האם אירוע דומה מתרחש אצלך הרבה פעמים בתחומים שונים בחיים? אם זה קרה לך גם בענין מגורים, או בקשר זוגי, או בלימודים בעבר וכדומה, כדאי לך קודם לבדוק את הענין הזה בתוכך. כלומר, תצטרכי לברר את המקור לזה ולטפל בו ספציפית. זו יכולה להיות בעיה כלשהי בקבלת החלטות, למשל. זו יכולה להיות בעיה בהשלמה שלך עם עבודה סיזיפית ועם עיסוק בפרטים קטנים, שחייבים תמיד לעבור דרכם בדרך לעשיה גדולה. זו יכולה להיות בעיה בהבנה נכונה של סיטואציות או תגובות של אנשים.אבל אם זה אירוע חד-פעמי נקודתי, כדאי לבלוע את הטעות ולהמשיך הלאה.