5 עצות מעולות להתמודד עם קנאה

קנאה היא רגש שלא קל להכיל. אף אחד לא רוצה לגלות שהוא מקנא במישהו, בעיקר אם מדובר בחבר קרוב, בן זוג, בן משפחה, או גרוע מכך - מישהו שהטיב איתו ועזר לו, שאז הבושה גדלה שבעתיים. לוקח זמן עד שמוכנים להודות בקיומו של הרגש הזה, אולי כי הוא משקף לנו דברים שלא היינו מעוניינים לגלות בתוכנו. אולי כי הוא מצטייר לנו כדבר שלילי, ואולי, בעיקר, כי אנחנו עומדים מולו חסרי אונים ולא ממש יודעים מה לעשות איתו.

הרשת מלאה בעצות כיצד להתמודד עם קנאה, אך רובן, לדעתי, לוקות בחסר, משום שהן מציגות את הקנאה כרגש שלילי שיש להפטר ממנו. והאמת, שקנאה היא אכן שלילית, אבל רק כשלא יודעים מה לעשות איתה. כשכן יודעים – היא יכולה להפוך למנוע אדיר ורב עוצמה, שיניע אותנו, יותר מכל דבר אחר, לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולעשות שינויים גדולים בחיינו.

אז בואו נראה כיצד אנו יכולים לקחת אותה, ולהפוך אותה מ"משהו שלילי שיש להפטר ממנו מהר", למורת דרך רוחנית, שבאה לגלות לנו כמה דברים חשובים על עצמנו.

ללמוד להבדיל בין קנאה חיובית לשלילית

חכמנו מלמדים אותנו שיש קנאה שלילית וקנאה חיובית, וחשוב שנדע להבדיל ביניהן. מצד אחד "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאין את האדם מן העולם" (פרקי אבות ד, משנה כ"א). זאת אומרת, שהקנאה היא דבר כה שלילי, שהיא מוזכרת בחז"ל כאחד משלושת הדברים שמוציאים את האדם מהעולם. מצד שני "קנאת סופרים – תרבה חכמה" (תלמוד, מסכת בבא בתרא). כשה"קנאה" נהפכת ל"קנאת סופרים", היא פתאום הופכת לחיובית, ומוזכרת כאחד הדברים שמרבים חכמה בעולם. מה , אם כן, ההבדל בין "קנאה" ל"קנאת סופרים"?

קנאה רגילה היא כזו שגורמת לנו לרצות להקטין את השני. יש לו משהו שאין לנו, ואנחנו רוצים להשוות את מאזן הכוחות על ידי שנקטין אותו. במקרה זה מרכז הפוקוס הוא עליו. אנו מורדים בחשיבות של מה שיש לו, מוצאים פגמים וכו'.

קנאת סופרים, לעומת זאת, היא כזו שגורמת לנו לראות את מושא הקנאה כמקור השראה, מבלי לרצות להקטין אותו. במקרה זה מרכז הפוקוס הוא עלינו, כשעיקר הדגש הוא לשפר את עצמנו ולקחת מהשני דוגמא ש"הנה, זה אפשרי".  

לזכור שנבראנו שונים - כי השליחות שלנו שונה

הדרך שלנו לדעת מה "טוב" ו"נחשב" בחיים, היא באמצעות השוואה לאחרים. השוואה זו היא חיובית ביסודה, ומאפשרת לנו לקבל מושגים על העולם שסביבנו, אך כשהיא נעשית מוגזמת, אנו מתחילים לאבד את עצמנו, ולעסוק בבדיקה והשוואה מתמדת בינינו לבין הסביבה.

היהדות מלמדת אותנו, שהחיים כאן הם מסע מרתק, שבו כל אחד מאיתנו קיבל משימה ייחודית – הספציפית רק לו. אם המשימות שלנו הן שונות - וודאי שגם הכלים שקיבלנו (ושנקבל) הם שונים. חברי קיבל יכולת ריכוז גבוה, משמעת עצמית וזריזות, ואני, מה לעשות, לא קיבלתי. קיבלתי דברים אחרים טובים. הבנה זו משחררת אותנו מהמחשבה שאנו צריכים להיות שווים. אנו שונים, ונבראנו כך בכוונה, עם כלים ונתוני חיים שונים – כי המשימות שלנו הן שונות.

להפנים שאין טעם ואין אפשרות לערוך השוואות

כל כך הרבה פעמים נראה שהדשא של השני יותר ירוק משלנו... וזה מרגיז ומקומם, רק שזה דמיון ואשליה. אם אנחנו עושים השוואה – היא אמורה לכלול הכל. לא הוגן שניקח רק נקודה אחת שאין לנו, ונערוך השוואה מול השני, כי ההשוואה אמורה לשלב את כל המכלול. יתכן שהוא קיבל חזות חיצונית מרשימה מאד, ואנחנו לא, אבל מתמודד עם מצב בריאותי מאתגר, שאנחנו אפילו לא מודעים אליו. אם היינו מודעים למכלול השלם, היינו רואים שהוא די הוגן סה"כ, ובכלליות לכולנו יש דברים טובים ופחות טובים. הרבה דברים שנראים לנו נוצצים בדשא של השכן, למעשה לא באמת כאלה, ויש בהם גם לא מעט צער וסבל.

בנוסף, השוואה גם אמורה לכלול את כל תקופות החיים. יתכן שעכשיו אכן אין לנו משהו שיש לו, אבל עוד שנתיים הגלגל יתהפך.

יוצא מכך שאי אפשר, ואין טעם לערוך השוואות, כי אף פעם לא נדע ונקבל את כל הנתונים. בסופו של דבר, אם כן היינו יכולים לערוך השוואה, כפי הנראה היינו מגיעים למסקנה שיש לנו המון במה לשמוח, ותכל'ס לא באמת היינו רוצים להתחלף עם השני.

להפריד בין מושא הקנאה לביננו – הוא לא העניין

אחד הדברים הכי מרגיעים ומשחררים בזמן שעולה בנו קנאה, היא ההבנה שמושא הקנאה - הוא לא העניין. הוא רק משקף לנו משהו. ברגע שנצליח להפריד את עצמנו ממנו, לקחת אחריות ולהגיד לעצמנו "אני מבין שיש לי כאן שיעור, זה שלי ולא קשור לשני", נחווה הקלה עצומה, גם אם לא נעשה כלום. עצם ההסכמה לעצור את התגובה האוטומטית (להקטין את השני), ולקחת אחריות על מה שאנחנו מרגישים, היא כבר תחילת הדרך לגאולה.

להשתמש בקנאה כמצפן שמגלה מה היינו רוצים להשיג

אם בסעיף הקודם הבנו שהשני הוא לא העניין, אלא הוא רק בא לשקף לנו מה שנמצא בתוכנו, בואו ננסה להקשיב למה שזה מעורר בנו. משהו שמעורר בי קנאה, בעיקר אם היא עזה וחזקה, כנראה בא לאותת לי: "מעולה, אתה בכיוון. אם במקום הזה תשקיע ותשתפר - זה מה שישמח וימלא אותך". משהו שלא מדבר אלי, או שאין לי רצון להשיג, לא יעורר בי קנאה. אם הוא כן מעורר, וככל שהקנאה יותר חזקה, וחוזרת על עצמה עם אנשים בעלי דפוס דומה, סימן שכאן בדיוק כדאי לי להשקיע ולעשות שינוי. למעשה, הקנאה היא כמו מצפן שבא לשים את האצבע על הרצון האמיתי הפנימי שלנו, שפעמים רבות אנחנו עצמנו לא מודעים אליו.

אז כן, "לכל אדם יש איזה הבל, שהוא מקנא בו עד מוות", כמאמר השיר הנפלא של חנן בן ארי. הקנאה היא חלק מחיינו, אבל אם לומדים לנתב אותה לטוב ולהשתמש בה כמורת דרך רוחנית, היא יכולה לסייע ולכוון אותנו להגיע למקום הרבה יותר טוב ושלם עם עצמנו.