"בעלי יושב כל היום לראות כדורגל ולא עוזר בכלום. אני מתפוצצת!"

זוגיות היא מהמקומות הבודדים שבהם אני צריכה לחיות עם אדם נוסף, שיש לו השפעה מכרעת על צורת חיי, חינוך ילדיי וההחלטות המשותפות כמעט בכל נושא, ולכן דווקא שם, בדרך כלל, לא נוותר בקלות על העמדה שלנו. למעשה, מול בן הזוג אנחנו מחפשות - לעיתים בלי להתכוון לכך במודע - לשנות, לכופף ולהנדס אותו.

האם זה אפשרי?

רונית (שם בדוי) הגיעה אלי לייעוץ זוגי. היא סיפרה שבעלה כמעט לא עוזר לה עם הילדים, ומבלה את כל הזמן הפנוי המועט שיש לו בצפייה בכדורגל. כשהעירה לו על כך "עשה טובה" והחל לקלח אותם מידי פעם, ולהקריא להם סיפור לפני השינה, אבל עשה זאת רק כדי לצאת לידי חובה בצורה יותר טכנית. כיום, סיפרה, הוא עדיין בקושי לוקח חלק בגידול הילדים, ומבזבז המון זמן בצפייה בכדורגל.

"מה את חושבת שאפשר לעשות", שאלתי.

"לא יודעת... חשבתי שאת תציעי לי משהו".

"מה למשל?".

"אולי תעזרי לי לגרום לו להפסיק עם משחקי הכדורגל האלה?".

"לא ניסית לעשות את זה כבר מאות פעמים? את חושבת שהוא לא יודע מה היית מעדיפה?".

"ברור שהוא יודע", נאנחה, "גם היועץ הזוגי שאנחנו הולכים אליו דיבר איתו כמה פעמים".

"אני גם בטוחה", המשכתי, "שניסית בטוב, בהסברים, בבקשות, בלשלוח חברים שישפיעו עליו, ואולי גם בכעס ואפילו באיומים".

רונית אישרה. היא ניסתה אלף דרכים לשנות את המצב – כלומר, את בעלה - לאורך עשר שנות הנישואין שלהם. 

"אז את רוצה לומר לי שממש אין מה לעשות עם הכדורגל הזה?", שאלה בייאוש.

"נכון, אין לך מה לעשות. כנראה שבעלך תופס אחרת ממך את נושא החינוך, ומבחינתו, אין לו שום בעיה עם זה שהוא פחות שותף. או שאולי הוא חושב שאת צודקת, ובכל זאת רוצה להמשיך. בכל מקרה, הרצון שלו כרגע זה להתעסק בכדורגל. כל עוד את מנסה לשנות אותו, הניסיון כנראה נידון לכישלון".

"אז מה בכל זאת נשאר לי לעשות?".

"ממש כלום. אין שום דבר שאת יכולה לעשות, חוץ מ... לקבל", עניתי, "לכבד את רצונו של בעלך לצפות בכדורגל".

אי אפשר לשנות אף אחד

עובדת החיים היא שאי אפשר לשנות אף אחד - לא את חמותי, לא את הילד, לא את גיסתי וגם לא את בעלי. אני לא יכולה לשנות את ההרגלים, את האופי, את העובדה שהוא לא מספיק עובד, חברותי, רגוע, אכפתי, או שהוא עסוק יותר מדי בכדורגל. נאומים חוצבי להבות ("זו לא צורה לנהל ככה בית", "אתה לא מתחשב", "איזה מן אבא אתה"), כמו איומים כבדי משקל כאלה ואחרים ("אני עוזבת", "זה הכסף שלי", "זה או אני או אמא שלך"), כמעט תמיד לא יביאו לשינוי, ואפילו יגרמו לבן הזוג להתבצר בעמדתו, ובמקרים קיצוניים אף להתרחק.

הדרך היחידה שלו לשנות את הנהגתו היא... כשהוא ירצה! כמה פשוט. כל אדם משנה את אורח חייו - סיגריות, בריאות, חינוך ילדים, או מקום עבודה - רק אם הוא רוצה! 

כמה זמן, כוחות ואנרגיה אנחנו משקיעים במשהו בלתי ניתן להשגה, כמו שינוי הרצון של מישהו אחר. בייעוץ זוגי לוקח לי זמן רב להבהיר למתייעצים, אחרי שהשַלטים האחרים לא עבדו להם, שלצערי אין לי אף שלט-רחוק חדש להציע. אי אפשר, בשום אופן, וזוהי עובדת החיים הפשוטה, לשלוט בבן הזוג או לשנות אותו. 

לא מתבלבלת מהעובדות

מעניין, שלמרות שהניסיון לשנות את בן הזוג נמשך שנים רבות - אני לא מתייאשת, ובעיקר לא מתבלבלת מהעובדות בשטח, וממשיכה לנסות בלי הרף. 

אז באמת, יכול להיות שמבחינתי ההתנהגות של בן הזוג היא קו אדום, ואני לא מוכנה בשום אופן לקבל את המצב כמו שהוא. במקרה כזה יש לי אפשרות להחליט שאני לא ממשיכה בנישואין ומתגרשת. אבל, ברוב המוחלט של המקרים, כשאני מעוניינת לחיות עם בן הזוג הזה - כדאי לי להבין שאין לי איך לשנות אותו. זוגות רבים שחיים יחד כבר עשרים או שלושים, ואפילו ארבעים שנה, מגיעים אליי לייעוץ, כי הם עדיין מנסים לשנות זה את זה. 

כשאני מבינה, סוף סוף, שאין לי מה לעשות, אבל באמת אין לי מה לעשות, אז מגיע השחרור הגואל, ואני יכולה לקבל את בן הזוג בפשטות ולהרפות. אם אני מקבלת, על אמת, אני תמיד יוצאת ברווח אדיר. אני מחזירה לעצמי את הרוגע והשקט הפנימי, מכניסה הביתה כבוד והערכה, ויוצרת בינינו קרבה וסובלנות, ואולי אפילו אהיה מופתעת לראות שהחריקות והחיכוכים הולכים ומתמוגגים בתדירות ובעוצמה שלהם - בשטח ממש, או אפילו רק אצלי בראש.

* * *

רונית יצאה מהייעוץ קצת מאוכזבת, אבל הבינה, אחרי עשר שנות נישואין רצופות בניסיונות כושלים לשנות את בעלה, שזה פשוט לא ניתן להשגה. למרות הכול, כשכבר עמדה ליד הדלת, אמרה: "מוזר, אני מרגישה הקלה... הניסיון לשנות אותו לאורך השנים גזל ממני המון אנרגיה ויצר בינינו מתח, מעל פני השטח ומתחתיו. מה גם שלא הביא לשום תוצאה, אלא רק החריף את המצב, ואולי אפילו הרחיק אותו מהילדים... החידוש הזה של לקבל אותו כמו שהוא, אבל באמת לקבל את הבעל שיש לי, ולשמוח בו, בלי מילימטר של רצון לשדרג אותו, מוריד לי אבן גדולה מהלב".

אבל איך אני יכולה לקבל אותו???

בעצם, כל בעיה זוגית שיש לי, נובעת מהרצון לשנות את בן הזוג, במודע או לא במודע (כל בעיה? כן, ממש כל בעיה). הרצון שלנו לשנות את האחר הוא, בדרך כלל, כל כך חזק, שאנחנו לא שמים לב, אחרי כל המאמצים, שזה לא ניתן להשגה. לכן, אנחנו ממשיכות להתעקש ולהילחם, לתקוף ולא לוותר, ולקוות שבפעם הבאה שנדבר על זה הוא יתעורר מתרדמתו ויקשיב לנו. אבל האמת היא, שזה כמו להילחם בטחנות רוח, ואף פעם לא מביא תוצאות!

יותר נכון, אם נתבונן באומץ ובכנות, נגלה שבנושאים שלא התעקשנו עליהם, ואפילו זרמנו איתו, לפעמים הוא עשה שינוי, אבל על כל דבר שאנחנו מתעקשות איתו שהוא חייב להשתנות - שם הוא בטוח לא ישתנה!

זאת אומרת שהבעל, ממש כמו שהוא, הוא עובדה מוגמרת! ממש כמו שיש לך בעל שהוא מטר חמישים, ואת נורא רוצה בעל שהוא מטר שבעים. זה לא ניתן להשגה ולא אופציה! אז למה בכלל לרטון על זה? ככה ממש, כמו לגובה שלו או לצבע העיניים שלו, אנחנו צריכות להתייחס גם לאופי או לרצונות שלו, ולהבין שאין אופציה שנגרום לו להיות אחרת.

בעצם, אם היינו רואות בבן הזוג, על מעלותיו וחסרונותיו, מציאות שאינה ניתנת לשינוי, לא הייתה לנו שום בעיה זוגית. אולי היינו מגיבות ב"אוף", והיה לנו קושי, או שלא היה לנו נעים עם הדבר הזה, אבל לא היינו כועסות עליו, שופטות אותו ומנסות לשנות אותו בכל דרך, אלא מתייחסות לזה כאל בעיה אישית שלנו. כל עוד אנחנו בעמדה של כעס או טרוניה על כך - סימן שאנחנו עדיין מחפשות לשנות את אותו.

כמו להילחם בגשם

פעמים רבות מגיעות אלי נשים, שאתן לה דרך חדשה לשנות את ההתנהגות של בן זוגן, ולא מסכימות בשום אופן לקבל את העובדה שאי אפשר לשנות אותו. "איך אני יכולה לקבל את זה שהוא לא עובד והמינוס תופח? איך?", "את רוצה להגיד לי שאני אמורה לשתוק ולא לנסות לשנות את זה שהוא צועק בבית?", "נראה לך הגיוני שהארונות מתפרקים והמתגים של החשמל רופפים - ואני אוותר לו?", "אז מה את אומרת? שהוא יעשה מה שבא לו ואני אתן לו?".

כדי להעיר את עיניה של אישה, שלא מוכנה להודות בכך שהיא אכן עסוקה בניסיון נואש לשנות את בן זוגה, אני משתמשת הרבה פעמים בדוגמה שלא קשורה לזוגיות, אולי בזכותה ייפול האסימון והיא תפסיק להתעלל בעצמה: תארי לך שיורד גשם ואת יוצאת החוצה, מתעצבנת על הגשם ומתחילה להילחם בו. נראה לך הגיוני שאת רוצה לשנות את העובדה שיורד גשם? האם אי פעם התפוצצת מזה שירד גשם? או תארי לך שיום אחד את עולה לגג ומנסה לעוף ולא מצליחה, ואז למחרת את שוב עולה לגג בניסיון לעוף, וגם למחרת, וגם ביום שאחר כך, וככה כבר עשר שנים. מה היית אומרת על אישה כזאת? 

היית אומרת שהיא לא שפויה. היא לא מבינה שהיא לא יכולה לשנות את העובדה שיורד גשם, או שהיא לא יכולה לעוף? על מה היא מתפוצצת? לא חבל על הבריאות? איך היא לא קולטת שכבר עשר שנים היא מנסה וזה אף פעם לא קורה? 

ממש ככה גם אנחנו לא קולטות. אנחנו מנסות כל כך הרבה זמן, ובכל כך הרבה טכניקות להגיע לתוצאה - והיא לא מגיעה. סימן שזהו נתון קיים, ושכל ניסיון שלי להילחם בו יהיה כישלון מוחלט.

יותר מזה, גם אם נדמה לי שהבנתי שאני לא יכולה לשנות אותו, אבל אני עדיין כועסת - זוהי הוכחה בשבילי, שלא תמיד נעים לנו לגלות אותה, שאני עדיין רוצה לשנות אותו. כי אם משהו הוא עובדה קיימת בשבילי, כמו הגשם או העובדה שאני לא יכולה לעוף - שם לא אבזבז רגע אחד של כעס, כי אני מבינה שהוא מיותר וחסר טעם.

כבר פחות מפריע

מדהים לשמוע כל פעם מחדש, איך התובנה המטלטלת שאני לא יכולה לשנות אותו, מביאה איתה בשורה רעננה לזוגיות. 

מישהי בסדנת זוגיות סיפרה שבעלה חובב תוכים, והיא מתפוצצת מזה שהוא מטפל בהם כמעט כמו בילדים ומתעסק איתם המון זמן. וגם נורא מפריעים לה הצפצופים הבלתי פוסקים שלהם. בסדנא היא הבינה סופית, אחרי כמה שנים טובות של ויכוחים ופרצופים חמוצים, שבשבילו התוכים הם חלק מהבית ואין מה לדבר על להוציא אותם, והחליטה לעשות לעצמה טובה ופשוט לקבל את המציאות.

מיד כשהיא נרגעה מהכעס שלה על ההתעסקות בתוכים במקום בילדים או בענייני הבית, היא סיפרה שהתוכים, משום מה, הרבה פחות מרעישים... "אולי הם פחות מצפצפים?", שאלה.

"ברור שלא", עניתי לה. "הכעס שלך על הצפצופים הביא אותך לשמוע את הכול בווליום הרבה יותר גבוה. עכשיו, כשקיבלת את זה, את הרבה פחות שומעת אותם".

כשאנחנו עוזבות את הניסיון הכושל לשנות את בן הזוג, יכולים להתרחש המון דברים נפלאים. קודם כול, זה הרבה פחות מפריע לנו (באופן מפתיע! כי לא האמנו שזה יכול להיות), ובכך אנו משפרות מיידית את איכות חיינו.

דבר נוסף, כעת, כשבן הזוג מרגיש פחות מותקף, יש סיכוי הרבה יותר גבוה שיבוא לקראתנו. ואז נגלה, שאולי דווקא ההרפיה ושחרור האחיזה מהמחשבה שזה חייב להיות אחרת - תביא איתה בשורה של שינוי.