איך להתייחס לבן זוג שפתאום מגלה חוסר רצון ועניין להיות איתנו?

באחת מסדנאות הזוגיות שהעברתי, העלתה אישה בעיה של בעל עסוק, שמגיע מאוחר הביתה, נכנס עם האף בטלפון, תמיד ממהר, ואף פעם לא פנוי לצאת ביחד. כששאלתי אם זה תמיד היה ככה, סיפרה שבהתחלה היו להם דווקא בילויים מאוד נחמדים, אבל עם השנים משהו התקרר, ומשום מה, זה לא קורה בתדירות גבוהה. הוא תמיד נמצא בעבודה עד מאוחר או יוצא ללמוד, ואין מצב, בשום אופן, לגנוב אותו ליציאה או לסידורים. רק אם זה סידור דחוף-היסטרי-בהול, אז האדון הנכבד מפנה מזמנו היקר ומואיל בטובו ללכת איתה.

"ואז, אחרי שהוא כבר מסכים לצאת, איך זה?".

"אני די מתחרטת, כי בסוף אני סובלת... הוא לחוץ על כל רגע, ונותן לי הרגשה נוראית בגלל מה שיקרה אם הוא יגיע מאוחר לעבודה או יבזבז את זמנו לריק".

"ואז איך את מגיבה?".

"משום מה אני עדיין מקווה שהפעם זה יהיה שונה, וממש מתגעגעת ליציאות שלנו יחד. אבל, בדרך כלל, אני מרגישה כמו בשדה קרב של לחץ ועצבים. לא מזמן שיפצנו את הבית - ומה לעשות, היינו חייבים ללכת לבחור יחד קרמיקות ורהיטים. זה היה פשוט סיוט. על כל שאלה ששאלתי, או התלבטות שהייתה לי, הוא היה עצבני ואמר שאני בררנית, נודניקית או מעכבת אותו. אני כבר לא מדברת על זה שהוא לא אכפתי או מקשיב לי, ובטח לא מספיק מפרגן. אם פעם עוד הייתי מציעה לו אחר כך לצאת לארוחת בוקר ביחד, והייתי לועסת מהר ובולעת, היום אני מעדיפה פת חרבה ושלווה בה, ולא מעזה להציע בילוי משותף".

בצד השני

בסיטואציות לא נעימות מול בן הזוג, הדבר הראשון שעולה בנו הוא האשמה של הצד השני. באופן הכי טבעי ואינסטינקטיבי, אנחנו עסוקים בלהטיל את האחריות לבעיה על ההתנהגות של בן הזוג, וכמעט תמיד מוציאים את עצמנו די בסדר. 

אם ננסה להחליף איתו מקום ולשבת במקומו, בכיסא שלו, נדמה לי שלא צריך יותר מזה. כשאישה בחוג, או בפגישה אישית, מצליחה לרגע להיות בצד השני של המתרס, ולהבין באמת מה בן הזוג מרגיש באותה סיטואציה, אני יודעת שעברנו שלב משמעותי בייעוץ הזוגי. ברגע שאנחנו נכנסים לנעליים של הצד השני, ולרגע אחד מדמיינים מה הוא עובר איתנו, איזה קושי יש לו מולנו, כמה הוא מתמודד, מנסה, שורד ולא תמיד מצליח, אנחנו מיד רואים את כל הסיפור מזווית אחרת ומצליחים להבין גם אותו.

בדרך כלל, בשלב הראשון של הייעוץ, נשים מתארות לי בצבעים עזים כמה הוא לא בסדר. בשלב השני, אני מנסה לגשש ולהבין "איפה את בכל הסיפור", מה החלק שלך? מול איזו אישה עומד כרגע הבעל? מה את משדרת? 

אותה גברת, עם הבעל העסוק-כרוני, תיארה שהיא נורא כועסת, ומרגישה אפילו קצת מושפלת, ולכן מנסה שוב ושוב להסביר לו כמה שהוא לא רואה אותה ממטר, וכמה שהוא לא אוהב להקשיב לעצות שלה. 

כאן נדלקה אצלי נורה אדומה קטנטנה ומהבהבת. "מה זאת אומרת 'לא מקשיב לעצות שלך'?".

"זה אומר, שהרבה פעמים קרה שצדקתי והוא טעה, ולכן חשוב לי שהוא יקשיב היטב למה שאני אומרת". 

יצא המרצע מהשק. בלי שהיא שמה לב, כשהם יוצאים יחד לסידורים או לקניות, לדעתה אמורים להיות תפקידים ברורים. היא הצודקת והוא הטועה. היא המצליחה והוא הנכשל. היא מנהלת את העניינים והוא מקשיב, מהנהן, מחמיא לה על החוכמה שלה, ומודה לה על עצותיה. 

לאט לאט היא הבינה, שבעצם היציאה המשותפת היא עונש בשבילו. מגבר בתפקיד מנהל בעבודה שלו, הוא אמור להפוך להיות כאן השוליה. להגיד 'כן' על כל מה שהיא חושבת, בוחרת או אוהבת, ולהיות בסך הכול על תקן נהג-סבל-מגהץ-כרטיס-אשראי, וכמובן - מעריץ נלהב.

תמונה לא מחמיאה

בשלב הזה, רוב המתייעצות מחייכות במבוכה, ואני שומעת את האסימונים נופלים בקול רעש גדול. ההלם הראשוני מהתמונה החדשה, והלא מחמיאה במיוחד, שלפעמים נושא איתו עלבון קל או אכזבה מהייעוץ, מתחלף די מהר בבושה גדולה ולעיתים בדמעות.

אבל, לאותה גברת הייתה כנות כובשת, והיא הבינה שלא תפיק שום תועלת שמלצאת צודקת או בסדר, לכן לא היה לה קשה במיוחד להחליף איתו מקום.

"בעצם, אני מבינה, לבושתי הרבה, שהוא מקבל ממני תמיד הרגשה שהוא עומד לטעות, להיכשל, לצאת לא בסדר... לא חשבתי על זה עד היום, אבל האמת הדי ברורה היא, שהוא מרגיש שהוא חייב להקשיב ליודעת-כול. אני, בעצם, תמיד מנסה לנהל אותו. אז באמת למה לו לצאת איתי? ברור שעדיף לו להיות בעבודה, שם הוא מנהל נערץ ואהוד". 

ברגע שהיא "ראתה אותו" - כבר לא הייתה לי יותר מדי עבודה. אחרי שבועיים היא התקשרה לספר לי שהם מארגנים בר מצווה לבן שלהם, והקניות וההתרוצצויות, כידוע, רבות. אבל, היא החליטה שהיא מחשבת מסלול מחדש, ובוחרת להיות בת זוג ולא בוסית, לכן לא דרשה ממנו להצטרף אליה לכל הסידורים, וגם לא רטנה על כך.

בוקר אחד, הייתה צריכה ללכת לבחור מפות לקייטרינג. הוא שמע שהיא נוסעת והציע להצטרף. למה לו? היא חשבה בפליאה, הרי הוא הודיע לה נחרצות שהוא ממש מתעב את כל הסידורים האינסופיים האלה, בטח עם כל ההתקשקשות וההתלבטויות שלה. ועוד כשמדובר במפות, תחום, שכידוע, לא מעניין אף גבר... אבל החלטה זה החלטה, והיא מיקמה את עצמה כבת זוג, אז נענתה בשמחה להצעה שלו, והם נסעו יחד לבחור את המפות לבר המצווה.

כשעמדו מול המפות, היא שמעה וראתה גם אותו, והבינה שמה לעשות, זה גם בר המצווה של הבן שלו. פתאום, הדעות שלו לא היו כל כך מופרכות, והבחירות שלו לא היו רעות. זה היה חידוש מדהים בשבילה. בדרך חזור היא ציפתה שהוא יהיה כרגיל לחוץ, אבל הלא ייאמן קרה, והוא הציע לה לצאת לארוחת בוקר. 

היא הנהנה, והם התיישבו בבית קפה נחמד, מה שמיד הלחיץ אותה, כי היא אמורה, כמו תמיד, ללעוס במהירות, כי הוא נורא ממהר לעבודה. אבל, משום מה, הפעם הוא לא מיהר, ושום דבר לא עצבן אותו, והיא הצליחה ליהנות מהאוכל ומשעה קלילה ונינוחה עם מי שהיה פעם הנהג והסבל, והפך לבעלה. אחרי ארוחת הבוקר הוא הקפיץ אותה בשעת בוקר די מאוחרת חזרה הביתה, אמר "היה נורא נחמד הבוקר. צריך לעשות את זה מדי פעם...", והשאיר אותה פעורת פה. המסקנה שלה הייתה, שאף אחד לא רוצה לאכול ארוחת בוקר עם יועצת בכירה, אבל עם אישה - ברור שכן.

להפוך את התמונה

אם נצליח להיכנס לנעליו של בן הזוג, נבין די מהר למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, ועד כמה לפעמים קשה להיות במחיצתנו. אמנם אין אשמים, אני לא אחראית להתנהגות שלו, ויש כאן דינמיקה שהיא של שנינו, אבל אצל המון זוגות נדמה שבן הזוג מוותר על חלום או רצון שיש לו, עובד קשה ומפרנס, שומע את התלונות שלנו כשהוא מגיע מהעבודה, נענה לתביעות ולקריזות שלנו, מקבל את המשפחה שלנו, או חוטף מאיתנו בלי סוף, ונראה לנו שככה זה צריך להיות. זאת מכל הסיבות האובייקטיביות בעינינו. אבל, אם רק נחליף איתו מקום, ונשב בכיסא שלו, נגלה עד כמה לא תמיד קל לו להיות שם כל כך הרבה שנים, וכמה הוא, בעצם, חבר טוב ובן זוג מתחשב. 

אנחנו לא תמיד מודעים לזה, אבל עם כל הכוונות הכי טובות, הרבה פעמים בן הזוג מרגיש שאנחנו מתנשאים עליו ואפילו מזלזלים בו. אם נשאל את עצמנו מה הוא מרגיש, מה הוא חווה ומה עובר עליו, ולא כמה אנחנו צודקים או חכמים, נצליח להפוך את התמונה, ונגלה הרבה פעמים בן זוג די סבלני וחברי. וסביר להניח, שאם היינו במקומו באותה סיטואציה, לא היינו עומדים בזה, ובטח היינו מתפרצים או מחזירים מלחמה.