מי צודק – אני או אשתי?

לפני מספר שנים הגיעו אלי לייעוץ זוג. מיד בתחילת הפגישה הבעל התלונן שהיא נורא מבולגנת, מעופפת ולא מתוקתקת. "אני יכול להגיע הביתה ולראות את הצלחות של ארוחת הצהריים על השולחן, התיקים זרוקים על הרצפה, המשחקים מפוזרים, והילדים מרושלים ועוד לא התקלחו. אני מגיע, ומיד מתחיל להכין ארוחת ערב ולשטוף את הכלים של אתמול. איזו מן אישה זאת?", אמר-שאל. "אני מפרנס ומגיע גמור מהעבודה, והיא נמצאת כל היום בבית, ולא עושה את התפקיד שלה, שזה לדאוג למינימום של סדר וניקיון. היא אומרת שזה לא כל כך חשוב לה, ושאני מגזים עם האובססיה שלי לניקיון. לכן, אני מבקש שתגידי לנו מי מאיתנו צודק".

הכלל אצלי הוא, שמי ששואל את השאלה ה"מי צודק", זוכה ממני ליחס מיוחד. כאן אני תמיד עונה לו שלוש תשובות שלמדתי מהמורה שלי, גב’ יעל אליצור. קודם כל, הסברתי לו, שכאן זה לא בית משפט, ואני לא שופטת אלא יועצת. אני לא מכריעה מי צודק ומי טועה, כי שניכם צודקים. כל אחד פשוט רואה את המציאות אחרת. וגם שניכם טועים, כי כל אחד מכם לא מוכן להבין שהוא רואה את הדברים רק מנקודת מבטו.

דבר שני, מה אתה חושב, שאני אובייקטיבית? גם לי יש דרך לראות את החיים. גם אני רואה הכול דרך משקפיים משלי. אתה רוצה שאדחף אליכם הביתה, עם צורת החיים האישית שלי? אולי מה שמתאים לי לא מתאים לכם? אולי מה שמשמח אותי מאמלל אתכם? איזו זכות יש לי לומר לכם איך לחיות? למה אתה חושב שאני אובייקטיבית, או שיש בכלל דבר כזה אובייקטיבי?

ודבר שלישי, וכאן אני תמיד פונה למי ששאל את השאלה: אולי כן אעשה מה שכל כך ביקשת ממני, ושבשבילו הגעת, ואשפוט ביניכם. אז לדעתי היא צודקת ואתה לא בסדר וחייב לעשות שינוי. מה אתה אומר (שתיקה רועמת), זה עוזר לך? רצית שאני אכריע, לא? אז הכרעתי... זה פותר לך את הבעיה? (עוד שתיקה יותר רועמת. האם ייפול האסימון?).

ואז, פניתי אל האישה ושאלתי אותה מה היא אומרת על מה שעלה. "האמת שאני משתדלת מאוד, אבל לא משתלטת", אמרה בכנות. "אני מודה שהוא הרבה יותר מסודר ומתוקתק ממני, ולי קצת יותר קשה כל סיפור ההתארגנות, אבל חוץ מזה, סדר וניקיון באמת פחות חשובים בעיניי. האובססיה שלו לסדר וניקיון מוגזמת ויוצרת אווירה עכורה בבית. זה נכון שהבית קצת מבולגן ולא תמיד נקי, אבל אני מעדיפה להיות בכיף עם הילדים ושתהיה אווירה נעימה. בעיניי זה הרבה יותר משמעותי".

שני סובייקטים

בעצם, ההבנה הכי משמעותית בזוגיות היא, שאנחנו שניים. זה אומר שתי נקודות מבט, שתי צורות חשיבה, סדרי עדיפויות שונים, חוזקות אחרות וגם חולשות אחרות. זו מהותה של זוגיות. זה בא בזוג, בשניים, לכן אין, בשום אופן, צודק או לא צודק בזוגיות. כל אחד תמיד צודק, כי זה בסדר גמור להיות מסודר ולדרוש מהילדים, וגם בסדר לחיות בבלגן ושתהיה בבית אווירה חיובית. תלוי את מי שואלים. 

אם, לדוגמה, אותה אישה הייתה נשואה לבעל ברדקיסט, שחי באופן קבוע באי סדר - לא הייתה נוצרת שום בעיה. שניהם היו חיים בבלגן שמח, ולא היה ויכוח אחד. וגם להיפך, אם אותו בעל היה חי עם אישה שפחות חשובה לה האווירה בבית, ואילו הסדר והניקיון תופסים אצלה מקום נכבד - לא הייתה מתעוררת ביניהם שום מחלוקת בעניין הזה. שניהם היו דואגים לסדר ולניקיון, גם אם זה אומר להלחיץ או לדרוש. 

לכן, מה צודק או מה נכון יותר, בכלל לא רלוונטי לדיון, ולא אבן בוחן כשמדובר בזוגיות.

הבדלים בין המינים

רוב הבעיות הזוגיות תקועות בדיוק בנקודה הזאת: מי צודק ומי טועה. וכאן גישת שפר, בניגוד לרוב הגישות הייעוציות-טיפוליות, מביאה בשורה של ממש, ומוחקת לגמרי את הדיון בשאלה מה זה זוגיות נכונה ומתוקנת או מי צודק. 

גם בנושאים שהם כמעט קונצנזוס, כמו הבדלים בין המינים, כדאי להתבונן ולראות, שדווקא העיסוק המוכר לנו באינסוף הגדרות של 'מה זאת אישה' ו'מה זה גבר', 'מה הם הצרכים והדחפים של העולם הגברי, לעומת הצרכים והדחפים של העולם הנשי' - כל אלה רק מגבירים את הקוטביות ואת המאבקים הזוגיים, ומקטלגים את מערכות היחסים לנכון ולא נכון. החשיבה המגדירה הזאת מאפשרת לנו, בקלות יחסית, להאשים את בן הזוג, ויוצרת קיבעון, שבו השאלה מי צודק מנהלת את הזוגיות שלנו.

אם אנחנו מחפשים צדק, סביר להניח שהבעיה תימשך ואף תחריף, כי כל אחד מבני הזוג ילך ויתבצר בעמדתו. בעצם, כשאנחנו מניפים את דגל הצדק, על כל טיעוניו, אנחנו תוקעים מסמרים בארון המתים של הזוגיות שלנו, ומנציחים את הריחוק בינינו.

* * *

פעם אחרת פגשתי זוג נחמד, שהגיע לייעוץ בגלל בעיה כלשהי בזוגיות. בין שאר הסיפורים, התברר שהאישה מאוד לא אוהבת את עבודות הבית בלשון המעטה. מי עושה הכול? הבעל. הוא מגיע מהעבודה, מכניס כביסה למכונה, תולה את הכביסה של הבוקר, מכין צהריים למחר, כולל מנה בשבילה לעבודה, וביום שישי עומד לבשל את כל השבת. 

מה שהפליא אותי זה, שהוא אומנם היה מעדיף שהיא תיקח חלק בעבודות הבית, אבל באמת לא הייתה לו בעיה לעשות הכול. הוא יודע שזה נורא קשה לה, ולכן, בשביל זוגיות טובה, עושה את הכול ממש בשמחה. דוגמה מצוינת לתפקידים הפוכים מהרגיל שעובדים מצוין. 

מה היה קורה אם הוא היה מאשים אותה, שהיא "לא צודקת", ולפי הספרים "ככה לא מתפקדת אישה"? סביר להניח שהיו לו את כל הטענות הכי צודקות ונכונות שיש, וכל העולם היה מכריע לטובתו, אבל אז הייתה נפתחת ביניהם מלחמה, שבסופה, יכול להיות, שהיא אכן הייתה לוקחת חלק בעבודות הבית, אבל הוא היה מקבל אישה מאוד לא שמחה. היה חכם מצידו להחליט שהזוגיות יקרה לו יותר מלהיות צודק.

נפרדים מהשאלה מי צודק

מה קורה אם אנחנו מחליטים להיפרד מהשאלה מי צודק? באופן טבעי, וכמעט אוטומטי, אנחנו יוצאים מהמאבק, מהמתח ומהשיפוטיות, ומתחילים לראות את בן הזוג על חולשותיו ומעלותיו, וגם על השקפת עולמו.

יותר מזה, כשאנחנו עסוקים בשאלה מי צודק, נראה לנו שהפתרון היחיד נמצא אצל בן הזוג, אבל כשאנחנו כבר לא מחפשים צדק, אנו פתאום פנויים לחפש פתרונות אמיתיים לבעיה. ומתברר, שבדרך כלל, יש לא מעט פתרונות שכלל לא חשבנו עליהם לפני כן.

האישה המפוזרת, שסיפרנו עליה קודם, אמרה בגילוי לב ובדמעות, שגם היא הייתה רוצה להיות מתוקתקת, והיא בעצם מקנאה בבעלה, ואפילו מעריצה אותו על יכולת הסדר והניקיון שלו. היא אמרה שניסתה כבר אינסוף פעמים להתחיל את היום שלה אחרת, ולדאוג שהבית יהיה מסודר כמו שבעלה אוהב, אבל היא ממש מתקשה לעשות את השינוי, כי בשבילה לנקות ולסדר זה סיוט אחד מתמשך.

הפעם תגובת הבעל הייתה חמלה. בגלל שבשבילו סדר זה משהו שנשלף מהשרוול - הוא לא דמיין שהיא עוברת גיהינום עם עבודות הבית, ועוד במיוחד בשבילו. לכן, הוא כבר לא נלחם בה, אלא קודם כול הבין את המצוקה שלה.

לשאלתו "מה הסיפור שלך? תתחילי לסדר ולנקות, מה כל כך קשה בזה? תשתחררי מהקיבעון שיש לך ותנסי את זה", אני תמיד עונה בשאלה דומה: "מה הסיפור שלך להתחיל לחיות בבית מבולגן? מה כל כך קשה בזה? תשחרר מהקיבעון שיש לך ותנסה את זה...".

ואז הוא הבין שהשינוי באמת לא פשוט, ושאי אפשר להגיד למישהו "יאללה, תשתנה". כדי לעשות שינוי ולו הקטן ביותר דרוש מאמץ גדול, ולפעמים זה כמו חצי התאבדות. זה דורש קודם כול החלטה נחושה, ואז להזיע ולהתעקש על זה, ולרוב בני האדם זה צעד לא פשוט בכלל. אז איך אפשר להגיד למישהו אחר, במחי יד, "תשתנה"? אם נתבונן על עצמנו באותו המטבע, נבין עד כמה זו דרישה חסרת רגישות, מתנשאת ושיפוטית. 

* * *

הזוג הזה המשיך להגיע לייעוץ בנושא הסדר והניקיון, אבל הווליום היה נמוך הרבה יותר. היא הסבירה שהיא מאוד משתדלת, כי היא מבינה את הצורך שלו בבית מסודר, אבל נראה שהמאמץ שהיא עושה אף פעם לא יגיע לרמת הפדנטיות שלו, ככה שהיא מרגישה אבודה. הפעם הוא הבין את הקושי שלה, וכאן הגיע השינוי הגדול - הוא ביקש ממני עזרה בקושי שלו! הוא דיבר על כך שזה עדיין בלתי נסבל בשבילו, והוא מתקשה לקבל את המצב.

וואו! לעבור מ"מי צודק" ל"תעזרי לי" ו"מה עושים", זה כבר סיפור אחר לגמרי ושלב מבורך בייעוץ, כי זה להפסיק להאשים את הצד השני בבעיה ולבדוק מה אפשר לעשות בשטח. 

כאן שאלתי אותו מה הוא היה עושה עם הניקיון, בהנחה שאשתו לא מסדרת ומנקה. לדוגמה, אם היא הייתה בחו"ל או, חלילה, חולה. ואז הוא העלה שתי אופציות: או שאפשר להעביר לילדים את האחריות, או שהוא ייקח עוזרת שתבוא כמה פעמים בשבוע, כך שייכנס כל יום אחרי העבודה לבית מסודר. 

מתברר שאם רק רוצים, ואם הצדק כבר לא נמצא בינינו, ברוב הפעמים נגלה המון פתרונות טכניים שיאפשרו לנו לפתור את הבעיה, בלי לבחוש בשאלה המיותרת והמלחמתית 'מי צודק'.