למה גברים לא מבינים שלא זורקים גרביים בסלון?...

כל בוקר הוא זורק את הגרביים המלוכלכות שלו על הרצפה בחדר, או נרדם על הספה בסלון.

זה מעצבן אותי, לא מתחשב מצידו, פרזיטי. בהתחלה אני לא מעירה, כי אני אשת חיל שאוחזת בפלך השתיקה, אחר כך אני מבקשת יפה ובעדינות, וכשהוא לא מבין את הרמז - אני מתעצבנת כמה שלא אכפת לו, ומזכירה לו שכאן זה לא הבית של אמא שלו. 

הגרביים? לא יאומן כי יסופר - הן עדיין שם.

של מי הבעיה?

כשיש בינינו חוסר הסכמה בעניין כלשהו, בדרך כלל, מתפתחת מלחמה, גלויה או סמויה, על מה יותר נכון לעשות, ואיך יותר נכון לחיות.

אם נחשוב על זה רגע, נתפלא מאוד לדעת, שלפני שבעלי זכה בפיס ופגש אותי, קרה הבלתי אפשרי - הוא חי ותפקד בלעדיי, אולי אפילו טוב מאוד. רצפת חדר השינה שלו הייתה מלאה בערימות של גרביים מלוכלכות, והוא חי עם זה לגמרי בשלום, אולי אפילו לא שם לב שהן שם. רק מאז שפגש אותי, הוא עובר סדרת חינוך מחדש, שבה אני מנסה, לשווא, להסביר לו איך לחיות נכון... 

יכול להיות שהגרביים המלוכלכות שעל הרצפה בכלל לא מפריעות לו. אולי הוא אפילו ממש מבסוט מלחיות בבלגן נוח ולא מלחיץ. אז אם הגרביים לא מפריעות לו - עם יד על הלב, של מי באמת הבעיה?

נכון, שלי. אני זו שיש לה קושי עם גרביים מלוכלכות.

אז אם הקושי הוא שלי - איך יכול להיות שאני נלחמת איתו ובאה אליו בטענות? למה אני מצפה שיפתור לי את הבעיה ומכריחה אותו לחיות כמוני? 

אם עד עכשיו הייתי בטוחה שהוא זה שצריך להשתנות כדי שתיפתר לי הבעיה, עכשיו אני מבינה שהוא בסדר גמור, ושהבעיה היא, בעצם, אופס, שלי!

אישה אחרת הייתה מסתדרת עם זה

רגע, סליחה, הבית הזה של שנינו. למה שהוא לא ידאג גם לסדר ולניקיון, וירים את הגרביים שלו? ויותר מזה, את יכולה לדמיין אישה שלא אכפת לה מגרביים מלוכלכות על הרצפה?

בוודאי. יש כאלה לא מעט. אז בואו נדמיין רגע מצב שבו בעלי נשוי לאישה הזאת, האם יהיה לה קושי עם הגרביים המלוכלכות שלו? בכלל לא. מה הדבר הזה מלמד אותי? שהבעיה היא באמת רק שלי, כי אישה אחרת הייתה מסתדרת עם זה יופי.

ובכלל, מאיפה הבאתי את האג’נדה החותכת שאסור לזרוק גרביים מלוכלכות על הרצפה? הלא יש המון אנשים מאושרים, שחיים עם גרביים מלוכלכות על הרצפה, ואין להם שום בעיה עם זה. בעצם, חי כאן לצידי מישהו, בן אדם עם צורת חיים, מחשבות, דעות והרגלים שונים משלי. מותר לו? 

ואולי אני בכלל טיפוס הפוך, כזה שסדר וניקיון הם בכלל לא אישיו אצלו. ברדקיסטית, אבל שמחה וזורמת. ובעלי, נניח, מבית יקה, והפעם הגרביים שלי הן שמפריעות לו והוא מתלונן. עם יד על הלב, מה אגיד לו עכשיו? כאן סביר להניח שאגיד: מה זה כאן, מוזיאון? תפסיק להיות חולה ניקיון. פה זה בית שחיים בו אנשים, לא בית מרקחת. 

של מי הפתרון?

למעשה, בגלל שלזרוק גרביים על הרצפה, זה משהו שהוא לא בסדר בעייני באופן אובייקטיבי, לכן אני פותחת במלחמה. ברגע שאני מבינה שלגיטימי ומותר לחיות גם אחרת, מתבהר לי שהבעיה היא רק שלי, ולכן אין לי זכות לתבוע מהצד השני שישתנה או יפתור לי את הבעיה.

כשאני מבינה את זה, סביר להניח שלא אתבע ממנו את הפתרון, אלא אחפש לעצמי פתרונות. יתכן שאלמד לחיות ולזרום עם זה, או שפשוט ארים אותן ואשליך לכביסה. 

אבל רגע, זה מפוצץ אותי להרים את הגרביים מהרצפה כל בוקר! 

אז ככה, אחרי שהבנתי שהבעיה היא שלי, ושאין לי זכות לתבוע מבן הזוג לפתור לי אותה – לפעמים עדיין יש לי בעיה אישית עם העניין. אבל אז בעיית הגרביים כבר לא קשורה לבן הזוג. היא הפכה לעובדה מוגמרת שיש לי קושי איתה. כמו, לדוגמה, יונים שהתיישבו לי על החלון ומפריעות לי. במקרה כזה, השאלה שאשאל את עצמי היא - איך אני יכולה לא להתפוצץ ממה שמפריע לי כרגע, אבל אז זו כבר לא בעיה זוגית, אלא אישית שלי.

אם כן, מה אני יכולה לעשות? לבקש. 

אתה יכול לעזור לי?

השאלה היא כמובן איך מבקשים. עד עכשיו, בדרך כלל, לא ביקשנו - אלא דרשנו. אמרנו. נאמנו. נתנו הוראה. ולא משנה אם זה היה בטון נעים ושקט, זו עדיין הייתה דרישה או תביעה. ולמה? כי כמו שכבר הבנו, התנהלה בינינו איזושהי מלחמה. חשבתי שהבעיה היא שלו, שהוא לא חי נכון אובייקטיבית, ולכן ברור שהוא צריך להשתנות. בעצם, המשפטים שלנו מול בן הזוג נגמרו בסימן קריאה.

אם אני מבינה שהוא לא חייב לי, ואדרבה, אני פה בבעיה, מאיזו עמדה אגיע? מעמדה אמיתית של לבקש בענווה. לבקש ממנו עזרה עם הקושי שנוצר לי. 

אז נשאלת השאלה, איך מבקשים?

למה זה דומה? נניח שחסר לי לחם ואני הולכת לבקש מהשכנה. באיזו עמדה אגיע אליה?

1. אני בבעיה כי אין לי לחם ואני באה לבקש את עזרתה.

2. היא לא חייבת לי כלום, ואודה לה מאוד על הכוונה שלה לעזור - גם אם, בסופו של דבר, לחם לא ייצא לי מהסיפור.

3. אם היא תגיד שהיא לא יכולה לתת, לא תהיה לי שום בעיה עם זה. זאת אומרת, שתשובות של 'כן' או 'לא' תהיינה שתיהן לגיטימיות לגמרי.

בדיוק באותה דרך אנחנו אמורות לבקש מהבעל (ונא לא להתבלבל! מדובר בעמדה נפשית, ולא באיזה טון דיברת או באילו מילים השתמשת). אם נחזור לגרביים, זה ייראה ככה:

1. אני בבעיה כי הגרביים מפריעות לי.

2. הוא לא חייב לי כלום, ולכן ברור שאני לא יכולה לדרוש ממנו להרים את הגרביים, אלא רק לבקש את עזרתו עם הבעיה שיש לי.

3. אם הוא יגיד לי לא, זה גם בסדר.

למעשה, המדד האמיתי לברר עם עצמי אם ביקשתי או דרשתי, הוא האם בסוף המשפט שלי היה סימן קריאה, שמעיד על הוראה, או סימן שאלה, שמעיד על שאלה. זאת אומרת, האם כשביקשתי, הייתי מוכנה לקבל גם לא? אם הייתי מוכנה גם לסירוב, משמע שהגעתי מהעמדה הנכונה, שאני מבקשת את עזרתו כי זו בעיה שלי, ולכן הוא לא חייב לי שום דבר.

* * *

מה קורה בצד השני כשאנחנו באמת (אבל באמת!) מבקשים בענווה?

דוגמה מדהימה אפשר לראות בכביש. אם אנחנו מתבלבלים בנתיב ורוצים לעבור לצד השני - מה יקרה אם נדחף? בדרך כלל נקבל "ברכות", והנהגים יתעצבנו עלינו ויצפרו לנו. גם אם באמת טעינו בנתיב או סתם חלמנו לרגע.

אבל, מה יקרה אם נרים יד, כמו שמקובל בכביש, ובכך נבקש מהנהג השני שיתחשב בנו? מאה אחוזי הצלחה! עוד לא ראיתי נהג אחד שסירב. להיפך, כשאנחנו מרימים יד, כולם נהיים צדיקים ונותנים לנו לעבור בשמחה.

מה ההבדל? בשני המקרים טעינו והבעיה היא שלנו, אבל כשנדחפנו - דרשנו. כשהרמנו יד - ביקשנו.

אם נבקש באמת, בן הזוג, שלכתחילה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, בוודאי ישתדל להקל עלינו, ויראה הרבה יותר נכונות לבוא לקראתנו ולהתחשב בנו.