ג'וני דפ & אמבר הרד – כשהכביסה המלוכלכת נחשפת לעיני העולם

בשנת 2019, מדורי הרכילות והצהובונים בכל העולם זכו בסיפור זהב שירד אליהם היישר מן השמיים. ג׳וני דפ, אחד השחקנים המוכרים והמוערכים ביותר בהוליווד, תבע את גרושתו אמבר הרד, גם היא כוכבת מפורסמת, בהוצאת דיבה. המשפט כולו, שנערך בשנה שעברה, הוסרט ושודר בשידור חי לכל עין החפצה להציץ. ואכן, עיניים רבות היו צמאות להציץ... הכביסה המלוכלכת של בני הזוג הפכה במהירות הקלקת עכבר לאחד הנושאים הלוהטים בתקשורת. הרשתות החברתיות הוצפו בפייק ניוז, דעות לא מבוססות, מימים ואינספור הערות ותגובות.

אירוע זה, שאינו הראשון מסוגו, אך בהחלט יוצא דופן בהיקפו, מעלה תהיות. מה ההשלכות של הפיכת בית משפט לתיאטרון? כיצד משפיעה התנהלות כזו על תקינות ההליך המשפטי?

בחומש דברים ישנה הזהרה הנוגעת בדיוק לעניין שלעיל - "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד...". "הטיית המשפט" נוגעת לקבלת ההחלטות הסופיות, מי אשם ומי זכאי. מובן מאליו, ששופט שבוחר באופן מודע להאשים אדם זכאי, מועל בתפקידו. ההגדרה של "הכרת פנים", לעומת זאת, היא אפורה וחמקמקה הרבה יותר. לפי חוכמת היהדות, ישנה בעייתיות מסוימת בעצם העובדה שיש לשופט היכרות עם הנאשם, מאחר שכנראה יש לו דעות קדומות שישפיעו על שיקוליו. אפשר לומר, שכאשר לשופט יש רגש ודעה מסוימים, הנתונים מראש, כלפי התובע או הנתבע, הרי שבמובן כלשהו הוא משוחד, אפילו אם לא קיבל פיזית שום שוחד. אולם, הואיל וישנם מקרים שמסובך מאוד למצוא שופטים שלא מכירים את הנידונים כלל, צריך שלדיין יהיה קשר אישי מורגש עם הנידון כדי שיהיה פסול למשפט. מקרים שכאלו הופכים את הכנות, המודעות העצמית, והיושרה של השופט, לחשובים במיוחד.

מסופר בתלמוד על דיין אחד שהלך ליד גשר, ואדם נחמד הושיט ידו וסייע לו לחצות. כאשר השופט התבקש לדון את אותו אדם, הוא סירב, כיוון שהרגיש שאיבד את האובייקטיביות הראויה. מסופר על דיין אחר מן הדורות האחרונים, שכאשר התחננה אליו אלמנה בוכייה אמר: "פסול אני לדין זה. אף דמעות הן בכלל שוחד".

חוכמת היהדות מצביעה על שני היבטים עיקריים שההליך המשפטי נפגע בהם כתוצאה מהכרת פנים. ההיבט הראשון בא לידי ביטוי בהשפעה על קבלת ההחלטות של הדיינים. גם שופט, בסופו של יום, מסיר את הגלימה וחי בעולם המודרני. גם הוא גולש באינטרנט בזמנו הפנוי ומשוחח עם חבריו בבתי קפה, וסביר להניח שמהומה תקשורתית כל כך גדולה זולגת גם לתוך אוזניו, בין אם לתוך תת ההכרה ובין אם לשטח הפנים של המודעות עצמה.

ההיבט השני הוא ההשפעה על היכולת של הנידונים לבטא את עצמם. כך רש"י מסביר את המושג הכרת פנים – "אף בשעת הטענות. אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה זה שהדיין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו". לפי הסבר זה, הבעיה בהכרת פנים נובעת מיחס לא שוויוני, הנגרם בגלל חוסר האובייקטיביות של השופט. כאשר אחד מהצדדים מקבל יחס שונה מהדיינים או אפילו מהקהל, זה עלול לפגום ביכולת שלו להציג את טענותיו בביטחון בבית המשפט. כשהוא רואה שאנשים מתייחסים אליו בפחות אהדה, הוא סבור שהם חרצו בליבם את דינו לרעה. דבר זה יכול להובילו לייאוש, ובסופו של דבר לכך שיקבל החלטות שלא בהכרח היה מקבל במצב הוגן.

הסכנות הללו מורגשות שבעתיים במקרה של דפ והרד, מפני שבארה"ב לא רק שופטים מכריעים את הדין, אלא גם חבר המושבעים – חבורה של אנשים שנבחרו באקראי מרחבי המחוז בו מתנהל המשפט. סביר להניח שרבים מאותם האנשים מעורבים בתקשורת החברתית, ופיתחו נגיעה כלשהי לסיפור. מעבר לשיקולים הזרים העלולים לפגום בכשירותם, כל מבט, נענוע ראש, וחישוק שפתיים, עלולים להסגיר לצדדים את מה שהם באמת חושבים עליהם, וכפי שאמרנו - גם לפגוע בהתנהלותם.

כן, דפ נגד הרד סיפק בהחלט בידור טוב לאוהבי רכילות. אם היה בכך ספק, באה סדרת הנטפליקס על המשפט שעלתה בימים אלה ומוכיחה זאת באופן ברור. אבל, האם היה זה משפט שאפשר לראות בו דוגמה ומופת לעשיית צדק? כנראה שלא ממש.