לא ברור לכם מה החלום שלכם בחיים, וכיצד לזהות אותו?

כולנו חולמים. כולנו רוצים. כולנו כמהים. כולנו משתוקקים. 

אדם בלי רצון/ חלום /השתוקקות, על פי רוב, יהיה אדם לא שמח.

אלא, שרוב האנשים לא מגשימים את החלומות שלהם. לרובנו מכבים את החלום, או מנסים לנרמל אותו. בעיקר אם הוא שונה /מוזר. ויותר מכך, רובנו אפילו לא יודעים מה החלום שלנו, מרוב שהוא מכוסה בפחדים וחששות. 

ישנן הרבה דרכים לעזור לאדם לגלות מהי הכמיהה האמיתית שלו, אך אחת הדרכים המוצלחות ביותר, להערכתי, הן דרך הדמיון. אם ההיגיון, השכל הישר והרציונליזם ידועים כמחרבי חלומות, הרי שבעזרת הדמיון ניתן להשתחרר, אפילו לכמה רגעים, מכבליהם.

היכולת לדמיין מציאות עתידית, שלא קיימת לעת עתה, היא מתנה נפלאה שקיימת אצל כל אדם, ולכן בכל הזדמנות ניתן לעצום עיניים ולדמיין מציאות לא קיימת כקיימת.

בלי דמיון לא הייתה יצירה, אומנות ותרבות.

לפעמים, כשהמציאות מורכבת - כל שנותר לנו הוא הדמיון.

בעולם הטיפול משתמשים בדמיון כמו ששפים משתמשים בסכין, כי כשאדם מגיע לטיפול, על פי רוב, הוא "כלוא" בתוך תפיסות העולם שלו את עצמו, את מה שהוא מסוגל, ובעיקר מה שהוא לא מסוגל. הדמיון יכול לעזור לו "לעוף" מתוך הכלא.

"אני רוצה שתעצום עיניים", ביקשתי פעם מעופר, בחור בן 40 שעובד כאיש מכירות בסוכנות רכב וסובל. "עכשיו אני רוצה שתפגוש את עופר בן 45 ותספר לי מה אתה רואה, איפה אתה פוגש אותו, איך הוא נראה ומה הוא עושה".

עופר נכנס לזה: "אני יושב באולם תיאטרון גדול, ורואה את עופר עומד על הבמה ומרצה. הוא נראה מאושר, ויטאלי, מצחיק את הקהל. הוא נראה בריא מאוד, הפחית 25 ק"ג ממשקלו והוא לבוש מחויט".

הוא לא ראה, כי עיניו היו עצומות, כמה התרחב החיוך על פניי.

"ואז?".

"ואז ההרצאה נגמרת, ועשרות אנשים ניגשים לשוחח איתו, כדי לקחת כרטיס ביקור ולהגיד לו כמה ההרצאה שלו הייתה משמעותית עבורם".

"ומה אתה עושה?".

"אני מחכה עד שאחרון המשתתפים ילך וניגש אליו. הוא נראה ממש מאושר". 

"מעולה. עכשיו אני רוצה שתהפוך להיות אתה עופר בן 45, שהרגע סיים הרצאה. 'שלום עופר, מה שלומך? איך הייתה ההרצאה? על מה הרצית?'".

"שלום, אני מרגיש נפלא. ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד. הרציתי על משברים בחיים ואיך צומחים מהם".

"נפלא. ניגש אליך עכשיו בחור בשם עופר, בן 40, הוא עובד בסוכנות רכב ולא מרוצה מהחיים שלו. הוא בעצמו במשבר, תרצה אולי לעזור לו?".

"בטח".

"יופי, אז הוא שומע אותך, תפנה אליו בגוף שני ותגיד לו את מה שחשוב לך לומר לו".

עופר בן 45: "תשמע עופר, אתה תותח. הגיע הזמן להעז. אתה יודע כמה אתה מוכשר וכמה יש לך יכולות לעמוד על במה ולכבוש קהלים. אתה יודע שזה החלום שלך. אז קדימה, אני הכי מבין את הפחדים שלך, כי גם אני הייתי שם, אבל קפצתי למים והשאר היסטוריה".

"מעולה, עכשיו תחזור להיות עופר בן 40. כשאתה רואה את עופר בן 45 עומד ומרצה ל-400 איש, ואתה שומע אותו אומר לך קפוץ למים, תעז, אתה מסוגל. איך אתה מגיב?". 

עופר בן 40 פונה לעופר בן 45: "אני מאמין לך, אבל מפחד ממש. ואם אפרסם הרצאה ואף אחד לא יבוא?".

עופר בן 45: "אבל הנה, ראית כמה אנשים באו? וכמה מהם ימליצו לחברים? לא בניתי את זה ביום אחד, אבל כן, אני מפרסם הרבה מאמרים, נותן לאנשים ערך והם רוצים ללמוד ולקבל. אז תתחיל בקטן ותראה שזה יגדל". 

כאן אני עוצר את תיאור השיחה שנמשכה לא מעט, כי עופר בן 45 נתן רשימת מטלות פרקטית לעופר בן 40 'עשה ואל תעשה', כולל איך להוריד את הקילוגרמים העודפים. אני עוצר, כי מבחינתנו העיקר כבר התרחש: התמונה העתידית נחקקה בדמיונו, והעתיד הזה יכול לשמש אותו בהווה, הן בהחלטה מה לעשות עם הזמן הפנוי שלו - לכתוב מאמר או לראות תכנית טלוויזיה, והן בהחלטה אם לאכול בערב במבה או תפוח.

ככל שעופר בן 40 יאמין בתמונה העתידית שראה, שאכן היא יכולה להתממש, כך גדלים הסיכויים שאכן תתממש, כמו שאמר פעם וולט דיסני: "אם אתה יכול לדמיין את זה – אתה יכול לעשות את זה".