מהו הדבר שיכול לשדרג לנו את החיים מהקצה לקצה?

לפני שנים רבות הוזמנתי על ידי זוג הורים להיות "סופר נני", לעזור להם עם בתם המתבגרת (בת אחת-עשרה וחצי) בתהליך של קואצ'ינג משפחתי. שוחחתי עם ההורים בסלון, כשלפתע נפתחה הדלת והנערה, קארין שמה, נכנסה הביתה כמו רוח סערה, לבושה בגדי צופים. היא הפטירה לעברנו שלום והלכה למטבח. 

ורד, אמה, קמה לעברה. "כן, גברת, מה התוכניות שלך?".

"אני רעבה אז אוכל משהו קטן", ענתה קארין. "עוד עשר דקות יש תוכנית שאני חייבת לראות, אחר כך אעשה שיעורי בית, אתקלח ואלך לישון". 

מבטי ומבטו של האב נפגשו. "ילדה טובה", אמרתי, אך האם חשבה אחרת: "לא גבירתי, את לא יושבת כולך ג'יפה בסלון. את עכשיו נכנסת להתקלח ואחר כך כל השאר".

קארין מחתה. "אבל אימא, אני לא אספיק כלום, אני מבטיחה להתקלח אחרי התוכנית".

מה הייתם עושים במקרה כזה? אני הפעלתי את מכשיר ההקלטה שלי.

בתוך רגעים ספורים נשמעו צעקות, התפרצויות בכי וטריקות דלת. קארין נכנסה לחדרה בוכה, ואמה רצה אחריה, חובטת בדלת וצועקת – "תצאי, את שומעת אותי? כנסי מיד להתקלח! ממי למדת לא להתקלח? את רוצה שלא יהיו לך חברים בגלל שאת מסריחה? את רוצה לחטוף מחלות?".

כשהבינה שאין עם מי לדבר, חזרה אלינו לסלון. "למה אתה לא אומר שום דבר?", שאלה את בעלה כשהיא רותחת מזעם. "למה אתה לא עוזר לי? תמיד אני צריכה להיות הרעה?", אבל הוא רק הביט בה במבט אדיש. "שלא תתקלח", אמר בליווי תנועת יד מבטלת.  

ורד האדימה עוד יותר. חילופי הדברים בינה לבין בעלה עלו לטונים גבוהים, ולא ממש הצלחתי להרגיע אותם.

שבוע לאחר מכן נפגשנו שוב. הפעם רק ורד ואני. השמעתי לה את ההקלטה וביקשתי ממנה למנות את הרווחים שהשיגה בהתנהגותה. היא הסתכלה בי וחיוך נרקם אט אט על שפתיה: "מה הרווחתי? אולי נדבר קודם על מה שהפסדתי?".

"מצוין", אמרתי, "תתחילי, אני רושם", וכך אמרה:

1. באותו לילה קארין לא נכנסה בכלל להתקלח. מצאתי אותה בבוקר ישנה עם אוזניות. היא נרדמה כמו שהיא, עם הבגדים מהצופים, בלי לאכול ובלי להכין שיעורי בית.

2. אני והיא מאז כמו חתול ועכבר, רק רבות ומתווכחות כל היום.

3. אני ובעלי לא מדברים כבר שבוע.

"זהו?", קיוויתי בשבילה שאין עוד פצועים והרוגים, אך היא המשיכה. 

4. אני כבר שבוע מרגישה רע מאוד, מן מועקה פיזית שקשה להסביר. אני עייפה ויש לי כאבי ראש תכופים.

זה לא מפתיע. כבר אמרנו שכעס מחרב את הבריאות.

"יקירתי, אני שמח שאת מודעת לכל מה שהפסדת, ובכל זאת – מה הרווחת?".

"שום דבר", ענתה. 

"שום דבר? אז למה התנהגת כך? מדוע צעקת עליה?", שאלתי. 

"מה זאת אומרת, מה אתה לא מבין? כי אני צודקת! ילדה בגילה צריכה להיכנס להתקלח מיד כשאומרים לה, לא מתי שבא לה!".

הבנתם? 

אנשים מוכנים ללכת רחוק ולשלם מחיר גבוה בגלל תחושת צדק. הם מוכנים להעכיר את מערכות היחסים הקרובות ביותר שלהם, ולפגוע באיכות החיים שלהם ושל סביבתם, כשהם משוכנעים בצדקתם.

"אמרי נא", שאלתי את ורד, "אם קארין ביום מן הימים, נניח כשתגיע לגיל 17, תסתבך חס ושלום עם בחור, או תיקלע למצוקה, האם היא תשתף אותך ותרצה להתייעץ איתך, או שהיא תסתיר ממך כדי להימנע מביקורת והטפה?". 

השאלה שלי סדקה מעט את ביצורי הצדק שלה. שרטטתי עבורה תרחיש דמיוני של המחיר שהיא עלולה לשלם על ה"צדק" שלה, עד כדי אובדן הקשר עם בתה היחידה, והתחלנו לעבוד על שינוי הפרשנויות האוטומטיות שלה. זה היה המפתח לתחילתו של תהליך הסרת הלוט שכיסה את עיניה.

כיצד? באמצעות שאלות טובות - שיטה שאני מאוד מאמין בה:

• מה צריך לקרות כדי שהיא כן תראה בך כתובת למצוקותיה כמו גם לשמחותיה? 

• האם יש גישה חינוכית שאת מאמינה בה, שיכולה לקרב ביניכן?

• מה יעזור לך ליישם אותה? 

בשלב הבא נכנסנו אל עולם הפרשנויות שלה לגבי סדר וניקיון, עמידה בזמנים ותפקידיה כאם. לזכותה ייאמר, שתוך זמן קצר יחסית היא הכירה בתרומתה להתנהגותה של קארין ולאווירה בבית, ואף הציעה פרשנויות שונות למצבי קצה שהיא מגיעה אליהם עם קארין. 

עם שינוי הפרשנות, השתנו גם הרגש וההתנהגות. הזמן עשה את שלו והמרחק מהאירוע המכעיס איפשר לורד להודות שקארין לא עושה לה שום דבר בכוונה רעה, ושאם היא תסמוך על קארין ועל סולם העדיפויות שלה, יש סיכוי שקארין תשנה את התנהגותה מיוזמתה. 

האפר"ת ששינתה את חיי 

האם ישנם מצבים שמבחינה אובייקטיבית מייצרים כעס? האם כל אדם במקומנו היה כועס? האם הכעס שלנו מוצדק? כיצד אפשר להימנע מלכעוס? ומה האחריות שלנו להופעתו של הרגש הזה? 

סיפרתי פעם על המקרה של ורד באחת מהרצאותי ואימא אחרת, מיכל שמה, אמרה: "אני לא כעסנית כמו ורד, וגם הילדה של ורד לא עשתה משהו נורא כל כך כמו הילד שלי, שהוא באמת לא בסדר לפעמים, ועושה דברים שכל אחד היה מתעצבן מהם. עובדה שגם בעלי כועס עליו. יש דברים שמכעיסים מבחינה אובייקטיבית!".

נדמה לי שכאן, בשלב הזה, כדי להבין עד כמה מיכל טועה ועד כמה הכעס שלנו אינו נובע כתוצאה מאירועים אובייקטיביים, עלינו להוסיף לדיון מודל מפורסם, שמבוסס על תורתו של הפסיכולוג אדלר: מודל אפר"ת.

אפר"ת הם ראשי תיבות של המילים: אירוע, פרשנות, רגש, ותגובה. 

מקרה לדוגמה: 

נאמר שאני מאחר בפעם השנייה החודש והבוסית שלי צועקת מחדרה: "עוד הפעם אתה מאחר?", וכל העובדים סביבנו שומעים. זהו האירוע. 

מה תהיה הפרשנות? 

היא "מחפשת" אותי, עובדה שכשאני בא מוקדם או נשאר לישיבות שלה, היא לא אומרת כלום. 

וגם היא לא בנאדם. אם היא הייתה בנאדם היא הייתה שואלת מה קרה, מדוע איחרתי, אם הכל בסדר, וגם לא מעירה לי ליד כולם. 

מה הרגש שיתעורר כתוצאה מהפרשנות? 

מרמור, כעס, פחד, תסכול וכדומה. 

מה תהיה התגובה? 

אומרים הפסיכולוגים: Fight or Flight. 

לפייט יש כל מיני צורות. אני יכול לעקוץ אותה, למשל, להרים קמעה את קולי ואולי אפילו לצעוק עליה: "את לא תדברי אליי ככה ליד כולם". ופלייט: כלפי חוץ אני לא מגיב, אבל בפנים - הבטן מתהפכת.

מה לדעתכם גרוע יותר, פייט או פלייט? רוב האנשים ששאלתי חשבו שפלייט גרוע יותר כי הוא מוביל להרס עצמי. אחרים טענו להיפך, שהכעס המתפרץ גרוע יותר, כפי שחשבתי אני בעבר. כיום אני משוכנע ששניהם גרועים באותה מידה, שכן פייט מוביל להרס חיצוני ופלייט להרס פנימי, ובין שתחצין את הכעס ובין שתפנים אותו - בכל מקרה פגעת בעצמך.

פרויד מדגים בכתביו עד כמה פייט, הרס חיצוני, הוא גרוע, ומציג זאת באופן ההומוריסטי הבא: המנכ"ל רב בבוקר עם אשתו ויצא עצבני לעבודה. באחת הישיבות הוא הוציא את העצבים על אחד המנהלים. המנהל פחד מהמנכ"ל אז הוא הוציא את העצבים על אחד העובדים. העובד פחד מהמנהל אז הוא חזר הביתה והוציא את העצבים על אשתו. האישה פחדה מבעלה והוציאה את העצבים על אחד הילדים. הילד פחד מאימו אז הוא בעט בחתולה ברחוב. החתולה פחדה מהילד אז היא שרטה את אשתו של המנכ"ל...   

נפלאות העולם הרגשי 

אמרו נא, לפני שנמשיך להסביר את מודל אפר"ת, האם רק כעס הוא תולדה של פרשנות? ומה לגבי פחד? אהבה? שמחה?

התשובה היא שכל רגש הוא תולדה של פרשנות. 

אנו חיים בתקופה שיש בה שפע אינסופי, גשמי, אינטלקטואלי ומה לא, ובכל זאת – אנו חיים בתקופה שבה דיכאון הפך למגפה של ממש. בישראל לבדה, שני מיליון מרשמים ניתנים מדי שנה לתרופות פסיכיאטריות. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, אדם אחד מתוך חמישה לוקה בדיכאון בשלב זה או אחר בחייו, ומספר הנשים הסובלות מדיכאון כפול מזה של הגברים. אך מה אנשים באמת צריכים על מנת לשפר את הרגשתם, ובהמשך את איכות חייהם? תרופה פסיכיאטרית נגד דיכאון, או שינוי בעולם הפרשנויות שלהם?

אנו יודעים כי השמחה השרויה בלב האדם אינה תלויה במקרים חיצוניים, כגון מספר האפסים המופיעים בחשבון הבנק שלו, או מספר האנשים שמעריכים אותו ואת פועלו, ואפילו לא מצב בריאותו. כבר מצאנו עשירים מדוכאים, ולעומתם עניים שחיוך תמידי נסוך על פניהם. מצאנו בריאים בגופם, שכל חייהם מרה שחורה, ולעומתם חולים שעודדו את הבאים לנחמם. אז האם שמחה היא רגש שאדם חווה כתוצאה מאיזו הצלחה אובייקטיבית? ודאי שלא. גם שמחה היא תולדה של פרשנות. 

ומה לגבי אהבה? האם גבר יכול לחיות לצד אישה טובה, בעלת מידות טובות, חכמה, יפה, אשת חיל, ובכל זאת לא לאהוב אותה? מספיקה מחשבה או פרשנות אחת שתגרום לו לא לאהוב אותה. אהבה היא וודאי רגש שהוא תולדה של פרשנות, שהרי את אותה התכונה של בן הזוג, ענווה למשל, אני יכול לאהוב מאוד בהתחלה, ובהמשך לפרשה כחוסר ביטחון ולא לאהוב אותה בכלל. 

ופחד? האם יש איזשהו פחד אובייקטיבי? לדוגמא, פחד מנחשים? ישנם אנשים שאינם פוחדים מנחשים. פחד מן המוות? ישנם שאינם פוחדים מן המוות. ובכל זאת, אנו מדמים שאין לנו שליטה על פחדינו. דוד המלך התמודד עם הפחד רק על ידי שינוי פרשנות: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהילים, כ"ג).

וכן על דרך זו כלל הרגשות.

כוחה של הפרשנות

זוכרים את הבוסית שצעקה עליי לפני כולם שאיחרתי? נשאלת השאלה כיצד ניתן לפרש אחרת את אותו אירוע, באופן שלא יוליד אצלי כעס, תסכול ומרמור. 

נציע לעת עתה שלוש פרשנויות, מתוך אינספור פרשנויות אפשריות אחרות, ובתחנות הבאות נלמד לפרש מצבים של כעס בדרכים נוספות:

1. זה לא קשור אליי. אולי עבר עליה משהו, אולי בעלה עצבן אותה, זה הרי קורה גם לי, כשמישהו עושה משהו ואני מתרגז על אדם אחר. מישהי סיפרה לי שהמנהלת שלה התחילה "לחפש" אותה בחודשיים האחרונים. היא החליטה להתפטר, אבל עיכבה את מתן ההודעה. לאחר כשבוע נודע לה דרך שמועה, שבעלה של המנהלת חלה בסרטן. העובדת ביקשה לשוחח עם המנהלת בפגישה לא-פורמלית על כוס קפה, ותוך שתי דקות פרצה המנהלת בבכי וסיפרה לה את קורותיה וקורות בעלה בחודשיים האחרונים, ואף התנצלה על חוסר הנחמדות שלה, בלי שהעובדת אמרה מילה. במילים פשוטות: אין לנו מושג מה עובר על אנשים.

2. היא צודקת, באמת לא הייתי בסדר שאיחרתי. היא בסך הכל עושה את תפקידה כמנהלת.

3. היא כזאת. גם אם הייתי מגיע בזמן היא כבר הייתה מוצאת סיבה להעיר לי.

בכל שלוש הפרשנויות האלטרנטיביות שהצגנו, סביר להניח שהרגש שיופיע יהיה חמלה או אדישות, ולא כעס. ומה תהיה התגובה? לא פייט ולא פלייט אלא Flow. זרימה. למשל, אכנס למשרדה ואומר לה: "אני יודע שלא הייתי בסדר, אבל בפעם הבאה שיש לך משהו לומר לי, אשמח שהשיחה תהיה בארבע עיניים".

קחו אחריות על הפרשנות!

מה עבר לך בראש כשהוא "חתך" אותך בכביש או "גנב" לך את התור בסופר? על מה חשבת חלקיק שנייה לפני שהתעצבנת? על זה ש"הוא חצוף!" ו"מי הוא בכלל?!", או "למה הוא חושב שאני אוויר?".

אז זהו, שהפרשנות שאנחנו בוחרים לתת לאירוע:

1. היא לא אמת מוחלטת ולא אובייקטיבית כמו שאולי נוח לנו לספר לעצמנו. 

2. היא זו שהולידה את הרגש ולא האירוע עצמו. כי אדם אחר, או אפילו אנחנו עצמנו ברגעים אחרים, היינו מפרשים את האירוע באופן שלא מוליד כעס: "הוא ממהר", "הוא לא שם לב", "ככה הוא חונך בבית", וכן הלאה.

בשני המקרים אנחנו יכולים, כמובן, להעיר למי שעקף אותנו בתור או להתלונן עליו אצל הקופאית, אבל במקרה הראשון נגיב בזעם, נרים את הקול, נשקיע אנרגיה בהוכחת צדקתנו, ונסתובב במשך שעות או ימים עם אותה אנרגיה כעסנית. במקרה השני, בחירת התגובה תהיה ממקום מאוזן. במילים פשוטות: שנה פרשנות – ישתנה הרגש.

אפשר לומר זאת כך: אנשים יוצאים מאיזון כי הם מפרשים את המציאות על פי התבניות שלהם. לרוב, הפרשנות היא הבעיה ולאו דווקא המציאות.

רבי עקיבא ביטא זאת במשפט המפורסם "הכל צפוי והרשות נתונה". הווי אומר - גם אם המציאות עצמה אינה בשליטתך, עדיין נתונה בידך הרשות כיצד לפרשה וכיצד לפעול בה.