הולך לעבודה רק בשביל המשכורת, וסופר את הדקות עד סוף היום?

על הקיר במשרד שלי היה תלוי שעון. רחב כמו פיל, צופה בנו מלמעלה, מלגלג. כל פעם ניסיתי לשכנע את עצמי לא להציץ, היה לי ברור שזה רק מחמיר את המצב, אך איכשהו מיד חזרו אליי אותן מחשבות: "אולי בכל זאת הוא התקדם? מרגיש כאילו עברו שנים מאז הבטתי בו בפעם האחרונה". הפיתוי חזק מדי, התקווה מבעבעת. עיניי שוב נמשכו לשעון, אולי סוף סוף תבוא הגאולה...  אבל לא. השעון היה מרוצה מעצמו, כמו משתעשע מתעלול מוצלח.

 מיום ליום העבודה נהייתה בלתי נסבלת, ובאופן פלאי גם המחוגים האטו את קצבם. מעולם לא דמיינתי שחפצים מסוגלים לזחול לאט כל כך. הופתעתי לראות איך שהשעון שובר את שיא האיטיות של עצמו בכל פעם מחדש. באותה תקופה היה אפשר לכנות את חיי חיים רק בזכות השעות המעטות בהן חזרתי לביתי, שתיתי כוס קפה במרפסת, טיילתי בגינה הציבורית עם ילדיי, התחממתי מליטופי השמש האחרונים של השקיעה וישנתי שינה מתוקה במיטה לצד אשתי.

בוקר אחד הבוס, שמו קובי, ניגש אליי. לא הבנתי את הטיפוס הזה. תמיד חולף במסדרון בצעדים ארוכים ומהירים, לבוש במכנסיים מהודרים וחולצה מכופתרת, כאילו יש לו דברים חשובים להספיק וזמנו מועט.

"רועי, יש לך דקה לשוחח?" שאל.

"בטח. קרה משהו? הכל טוב?", אמרתי מודאג.

"בוא נדבר במקום שקט".

הוא לקח אותי לחדרו. חבריי לעבודה התלחשו ובהו בנו מבעד לזגוגית השקופה, החוצצת בין החדר למסדרון. הוא ישב בכיסא מסתובב ואני בכיסא פלסטיק פשוט עם משענת קשה.

"רוצה קפה?", הציע באדיבות.

"לא תודה", אמרתי. איך אפשר ליהנות מקפה במוסד הסגור הזה, לכוד בין קירות אפורים, משועבד לתעשיית שעמום בלתי נדלה של איסוף נתונים לתוך טבלאות אקסל?

"תראה רועי, אין לי שום דבר נגדך אישית, שיהיה ברור כן? פשוט לפעמים צריך לקבל החלטות קשות. לצערי אני נאלץ לפטר אותך בסוף החודש."

אי אפשר לומר שהייתי מופתע.

בערב הבאנו בייביסיטר שתשמור על הילדים ויצאנו, אשתי ואני, לשוחח בבית קפה. גם היא לא הופתעה. "זאת הייתה רק שאלה של זמן. ברור שלא עשית עבודה טובה, איך אפשר לצפות שתצליח כשאתה לא רואה בעיסוק שלך שום ערך?", אמרה.

"מה זאת אומרת לא רואה? באמת אין בו שום ערך, זאת עובדה", התרעמתי.

"לפי איך שאתה מתאר את הבוס שלך, נראה שהוא נהנה ומוצא בה ערך, לא?".

למחרת חזרתי לעבודה. בראשי עדיין הסתחררו דבריה של אשתי, ובכל פעם שראיתי את קובי חולף במסדרון, מחייך את חיוכו הרחב, העטור בשיניים צחורות משלג, הסקרנות בערה בי. מה הוא אוהב במקום הארור הזה?

לבסוף אזרתי אומץ: הרי אי אפשר לפטר בן אדם יותר מפעם אחת. פרצתי לחדרו.

"אני חייב לדעת, מה לעזאזל אתה מוצא במקום הזה? סליחה... פשוט זה מעיק עליי המון זמן. אני יושב פה כבר שנתיים, ויום אחרי יום אני מתייסר משעמום, ואני לא מבין איך אתה כל כך שמח?".

קובי היה מופתע לא פחות ממני. הוא החזיק בסנטרו, בתנוחת פילוסוף יווני מהרהר, ולבסוף אמר: "יש משפט במסכת אבות. הוא הולך ככה אם אני לא טועה – ׳ אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס׳.

"אתה לא עבד, אך אתה עובד. ולמרות שאני הבוס שלך, אני לא באמת ׳הרב׳ שבמאמר, מפני שגם לי יש בוסים. ה׳רב׳, הבוס האמיתי, זה הארגון.

"מה שאני רוצה לומר זה, ששנינו עובדים תחת מרות אחת, ובכל זאת, יש בינינו הבדל משמעותי אחד - התגמול שאני מקבל הוא לא רק הפרס, כלומר השכר שלי בלבד. התגמול העיקרי שלי הוא הצלחת הארגון. אני מזדהה עם מטרותיו, יש לי רצון שהוא יצליח, אני מבין איך כל נתון קטן שאתה מתקתק לתוך המחשב מאפשר לחברה לעשות דברים חשובים, בזמן שאתה, בגלל הקטנת ראש, לא מודע לכך. אז ברור שאני מתלהב! איך אפשר בכלל להשתעמם?!".

את העבודה הזו כבר עזבתי, אבל את התובנה שלמדתי מקובי לא שכחתי. בכל מערכת חברתית שיש לנו חובות כלפיה, בין אם מדובר בעמידה בדדליין של הפרויקט בעבודה ובין אם מדובר בשטיפת הכלים המלוכלכים בכיור בשביל המשפחה, המוטיבציה שלנו יכולה להיות מבוססת על אחד משני מניעים – פנימי או חיצוני. המניע הפנימי, כלומר מצב שבו הפעולה נובעת מתוך הבנה והזדהות, תמיד ייתן לנו סיפוק וימלא אותנו בכוחות מחודשים. המניע החיצוני, פרס או תגמול שנועדו לפצות על היעדר הרצון שלנו, תמיד יהיה פחות יעיל, וללא שמץ הזדהות אנחנו נישחק בסופו של דבר.

במבט לאחור, סביר להניח שאם הייתי עובד מתוך אהבה למקום, כמו קובי, מהר מאוד הייתי מקבל קידום והעלאה בשכר. כי באופן אירוני, דווקא כאשר המוטיבציה היא פנימית, והפרס הופך למטרה משנית - גדל הסיכוי שלנו לזכות בו.