בלי רגליים ובלי יד: סיפור אהבתם של גיבור מלחמת ששת הימים ואשתו

כשפרצה מלחמת ששת הימים, אברהם נשלח להחליף חייל חולה כנהג בטנק AMX13 – משוריין קטן, קל ומהיר, אך דק ופגיע. הטנק עלה על מוקש בקרב חאן יונס, התפוצץ, הזדעזע, ונאכל בלהבות. אנשי הצוות נמלטו על נפשם, משתנקים ומשתעלים את פיח הכבשן, משפשפים את עיניהם הצורבות תוך כדי ריצה. הוא לא ידע שנקטעו לו הגפיים. הוא לא ידע שנשארה לו רק יד אחת. בסיטואציה כזאת אדם יודע רק את מה שבליבו, אם תקווה אם ייאוש, אם חיים אם מוות. אברהם בחר בחיים. הוא טיפס בעלטה ופתח את הצריח בידו השרופה והדואבת. אלומות אור לבנות ובוהקות סנוורו את עיניו. העשן השחור, החונק, ריחף והיתמר אל התכלת. הוא נתלה במרפקיו על הפתח, נשם בתאווה את משב הרוח, בצימאון, כמי שטבע ונפלט אל החוף. השמיים הכחולים הזכירו לו את הים ביפו, שם היה שוחה שעות ארוכות בילדותו, ועוררו בו תקווה שעוד יחיה, יחזור ויראה את הים, ישאף את ריחו המלוח ויהלך יחף על החול. כך נשאר תלוי עד שהגיע גדוד של צנחנים, וקצין בשם יוסי כספי (ששנים אחר כך שניהם הקימו יחד תחנת דלק והיו שותפים בניהולה) טיפס על הגג תוך חירוף נפש, סחב והניח אותו על המדרון הראשי של חאן יונס. הוא איבד דם רב. התנוחה שבה שכב במדרון, כשראשו כלפי מטה, הזרימה את שיירי הדם שבגופו למוחו, ובכך הצילה את חייו. חובש שעבר בסביבה גרר אותו לסמטה צדדית, שם לו חוסם עורקים ופינה אותו לתאג"ד. משם העבירו אותו לביה"ח סורוקה.

שנים אחר כך חברים הכירו בינו לבין שלומית במסיבה. "מה עשית לי?" שאלה את חיים, הידיד שחיבר ביניהם, כשראתה את הילוכו המוזר של אברהם, את רגליו התותבות הקצרות יתר על המידה. כששוחחו לא יכלה שלא להציץ ברגליו ובידו, ומיד חזרה והסתכלה בכחול התמים והטהור שבעיניו. המתח שביניהם, בין השלמות לבין הנכות, בין היופי לעיוות, בין החיים למוות, נגע בליבה וצמרר אותה. היא רצתה להימלט, להסתלק, לא להתמודד. כשנפרדו ניסתה לצנן את קולה, לשוות לו קרירות וחוסר עניין. היא לא רצתה לראות אותו ואת פציעתו עוד לעולם. המסיבה הייתה בשישי, ולכל אורך השבת הוא רדף את מחשבתה. למחרת התקשר והזמין אותה לקולנוע. הגיבורה בסרט הייתה מורה נכה, ובסוף הסרט, אחרי תלאות, כישלונות ואכזבות, היא מצאה אהבה. מאותו דייט לא הייתה עוד דרך חזרה. הם נקשרו והתאהבו יותר ויותר מרגע לרגע.

את האתגרים שניצבים בפני זוג כזה אי אפשר לתאר במאמר קצר. כשאנשים מהרהרים בגיבורי מלחמה כמו אברהם, הם כנראה חושבים על אותו רגע מכריע שבו הכל התחיל - על המלחמה. אך יש סוג אחר של גבורה, גבורה של חיים שלמים שמאמצת את נפשך להתמודד טיפין טיפין, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. גבורה שלא מתפרסמת תהילתה, לא משדרים אותה בחדשות ולא כותבים עליה בעיתונים. הגבורה הזאת אינה שייכת רק לאברהם - היא נחלתם של כל אחד ואחד מהאנשים הקשורים לחייו, המסייעים לו, השותפים לכאבו ומתוך כך שותפים גם לאושרו. מסופר על הרב אריה לוין, שפעם אחת בא עם רעייתו לרופא ואמר:" אדוני הרופא, הרגל של אשתי כואבת לנו". באהבה חזקה, אנשים נפרדים מרגישים שהם חולקים, באיזשהו אופן, גוף אחד. כשמסתכלים כך על זוגיות, לא מתמרמרים זה על זאת ולא עושים חשבונות -  לשני הצדדים מובן שכל אחד מהם נותן את כל מה שהוא יכול למען האחר, גם אם היכולת המעשית היא לא תמיד שוויונית. שלומית ואברהם זכו לאהבה עוצמתית שכזאת. הם עברו יחד מאות טיפולים, עשרות אשפוזים. תמיד הוא היה צריך סיוע בדברים מסוימים, במיוחד בפעמים הרבות כשהרגיש לא טוב ובשנותיו האחרונות, ושלומית דאגה לו במסירות וחריצות אין קץ.

בצעירותו, אברהם היה ספורטאי מצטיין, וגם אחרי הפציעה הוא סירב לוותר על חלומותיו. בשנת 76 התחרה באולימפיאדת הנכים בטורונטו וזכה בשתי מדליות זהב – בהטלת כידון לרוחק ובהטלת כידון למטרה. עד היום הוא הספורטאי הישראלי היחיד שניצח בתחרויות הפאראולימפיות במקום הראשון בהטלת כידון למטרה.

בשנה שעברה אברהם הלך לעולמו. נגיעה מאישיותו מעוררת ההשראה ניתן לקבל מההספד של בנו, שי. "לעיתים היו שואלים אותי אם היית קשה או ממורמר, והייתי אומר שלהיפך – היית בן אדם נעים וחביב לכל, ובמיוחד עם ילדיך. היית חזק פיזית ונפשית. את תעצומות הנפש שלך להתגבר ולשגשג, ועם זאת להצליח להישאר עניו, שמח ומרוצה, אין מוצאים בנקל. מעולם לא היית דברן גדול. רק בשנים האחרונות שמענו סיפורים וחוויות מילדותך, על הפציעה ועל ההתמודדות עמה. אבל היית אבא נהדר ששיחק איתנו, שמר עלינו, לקח אותנו לים ולבריכה, למשחקי כדורגל, לחופשות וטיולים. לא החסרת דבר. היית דוגמה ומופת עבורי, בכל כך הרבה דברים חשובים, שעיצבו אותי וגם את שאר ילדיך. מעולם לא בכית על מר גורלך, לא היית ממורמר או מתוסכל מנסיבות חייך, לא הרגשת שהעולם חייב לך משהו. חיית את חייך בפשטות וברוגע מבורכים, מקבל את המציאות, והופך אותה לדבר הטוב ביותר האפשרי. נהנית מהדברים הקטנים והגדולים כאחד, והמשכת הלאה באופן מעורר השראה, במבט אופטימי על החיים".

יש לכם סיפור מעורר השראה שאתם רוצים לחלוק איתנו ולשתף בVLU? מוזמנים ליצור קשר במייל daroy.vlu@gmail.com