הסטארט-אפ הישראלי הקדום: סליחה

כוח החדשנות והיצירתיות הישראלית מניבים סטארט-אפים חדשים ומבריקים בכל שנה ושנה, ומפתיעים בכל פעם מחדש את העולם. איך זה שמדינה כל כך קטנה וצעירה, הטרודה במלחמות מאז הקמתה, הקימה חברות סטארט אפ מצליחות יותר ממדינות חזקות וגדולות ממנה פי כמה וכמה? אינני יודע לענות על שאלה זאת, אך בהחלט ניתן לומר שישראל הייתה מעוז סטארט-אפים אלפי שנים לפני הקמתה המחודשת כמדינה מודרנית, ודוגמה לאחת ההמצאות הגדולות שלה הינו רעיון הסליחה.

נשמע משונה, אולי אפילו מופרך, לחשוב שעם ישראל המציא את הסליחה. סליחה היא אמצעי כל כך בסיסי ביחסים בין אנשים ומדינות – בלעדיה שום חברה לא הייתה יכולה להתקיים. במאמרו של הרב זקס, "הולדת הסליחה", הוא כותב, שכדי להבין את המשמעות האמיתית של מושג, זה צריך לעשות הבחנה בין סליחה אמיתית לבין משהו שאנשים עד היום מתבלבלים ומכנים אותו בטעות סליחה – ריצוי הכעס. כאשר אדם נפגע ממישהו, אם אותו אדם שכועסים עליו יחזיר לו תשלום כלשהו כפיצוי, הוא אולי יצליח לגרום לו להבליג על עלבונו. הוא יכול לתת לו מתנות שמביעות את התנצלותו. הוא יכול להתחנן ולהשפיל את עצמו, ובכך לגרום לאיש הנעלב להרגיש שנעשה צדק, שהרי האיש שהעליב אותו התבזה. אולם, את התוצאות של כל המקרים האלו אי אפשר לכנות סליחה, מפני שנעדר בהן היסוד המכונן שלה, שהוא, לפי דברי הרב זקס, האמונה בכך שאדם יכול להשתנות.

 יש הרבה דברים שהם מחוץ לאפשרות הבחירה שלנו – אנחנו לא יכולים להחליט מה תהיה הגנטיקה שלנו, או מה יהיו הכישרונות שניוולד איתם, אך היהדות תמיד התעקשה להחזיק באמונתה, לא משנה עד כמה האמונה הזאת לא הייתה מקובלת בעולם הקדום, שאנשים מסוגלים לבחור אם לעשות מעשים טובים או רעים. בלי תפיסה זאת, אי אפשר לסלוח. התמורה היחידה שאפשר לתת לאדם שנפגע מאיתנו, כדי שבליבו תהיה "סליחה אמיתית", היא חרטה כנה שתשכנע אותו שאנחנו כבר לא מזדהים עם המעשים שעשינו, ושאם בעתיד נעמוד באותה סיטואציה בדיוק – נפעל אחרת, מפני שהחרטה חוללה בנו שינוי.

 זאת ההבנה העמוקה המסתתרת בלב של אחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה היהודי, יום שהוקדש כולו לבקשת סליחה - יום הכיפורים. במועד המיוחד הזה ישנם טקסים רבים שנועדו להשרות אווירה של חשבון נפש, של חרטה, ושל רצון להשתנות. צום, הימנעות ממלאכה, תפילות ארוכות – כל אלו הינם פלטפורמות שנועדו לתמוך בתהליך הנפשי הזה. אמנם, אכן ישנם מקרים שבהם אנשים מבלבלים בין עיקר לתפל, ובכך גורמים למעשיהם להיראות מגוחכים. למשל, אדם שמאמין שאם שהוא יצום בלבד, בלי להרהר לרגע בעומק ליבו על מעשיו בשנה האחרונה, בלי שום נכונות להשתנות, הוא עשה את שלו – הבין לגמרי לא נכון את התכלית של היום הזה. על כך אמרו הנביאים הרבה: " וקרעו לבבכם ואל בגדיכם...", "...גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו", וישנם עוד הרבה ציטוטים שאומרים במילים אחרות את אותו דבר - שינוי חיצוני אינו מועיל בפני עצמו, הוא רק נועד להביא לשינוי פנימי שיוביל לשינוי המעשים שלנו.

בהיעדר המרכיב הפנימי, האמצעים הם טקסים חלולים מתוכן. הבנה זאת, שעומדת בבסיסה של חוכמת היהדות, מציעה לנו להתבונן בחיים בפרספקטיבה חדשה, אמנם תובענית, אך גם יותר אופטימית. מצד אחד – זה דורש מאיתנו מאמצים רבים הרבה יותר כדי לתקן דברים שאנחנו מתחרטים עליהם. אם פגעתי בחבר, אינני יכול רק להביא לו שוקולד ולומר "מצטער שפגעתי בך אחי, לפעמים אני עושה שטויות כי ככה אני". כדי לתקן באמת אני צריך להאמין שאני יכול להשתנות, ולהחליט לשנות את החיים שלי מעתה והלאה כך שבפעם הבאה לא אפגע בו. אמנם "ככה אני", נוצרתי עם תכונות מסוימות, אך זה לא תירוץ לא לנסות לעבוד עליהן, כיוון שתמיד ניתן להשתנות. וזהו גם הצד האחר של המטבע, האופטימיות, שכן הבחירה בידינו. בהיבט אוניברסלי, תרבויות שאימצו את מושג הסליחה והשרישו אותו בנורמות שלהן, מדרבנות אנשים להכיר בטעויות, לא להשלים עם התכונות הרעות שלהם, ולהתאמץ כדי להשתפר ולהיות טובים ומוסריים יותר. אני לא רוצה לדמיין איך העולם היה נראה בלי היכולת לסלוח.    

אז איזו לאיזו המצאה ישראלית הייתה את ההשפעה הכי גדולה על העולם, לווייז, לעגבניות שרי, או לסליחה? אשאיר בידכם את ההכרעה.

*מבוסס על מאמרו של הרב זקס על פרשת ויגש, "הולדת הסליחה".