אכילה איטית יכולה לשנות את החיים שלנו

בספרו "אומת המזון המהיר – על הצד האפל של הארוחה האמריקנית", כותב העיתונאי אריק שלוסר: "תפריט של אומה עשוי לגלות עליה יותר מאשר ספרותה או יצירות אמנות אחרות הנוצרות בה". מה אפשר ללמוד על תרבות שמזון מהיר הינו מרכיב בלתי נפרד ממנה? כדי להבין זאת ראוי לחפש את השורשים של תעשייה זאת.

מפעלי המזון המהיר לא נוצרו יש מאין – הניצנים שלהם נמצאים בדוכני רחוב באירופה במאה ה- 19 בימי המהפכה התעשייתית, ופריחתם התחילה בארה"ב במאה ה-20, בהצלחה מסחרית יוצאת דופן בהיקפה של מסעדות, שהבולטת שבהן היא מקדונלדס. הופעת המזון המהיר בעולם בתקופה זו, ברטרוספקטיבה, אינה מפתיעה. כפועל יוצא מתהליך שבו כמות הייצור עולה, ופעמים רבות איכות המוצר יורדת, בעולם שבו אנשים עובדים שעות רבות במפעלים עירוניים, רחוקים מהחוות והשדות המזינות אותם, ולא תמיד יש להם פנאי או כוח להשקיע ולהכין את האוכל של עצמם – תעשיית המזון פסעה על שטיח אדום לקול תשואות רמות ושטרות מושלכות באוויר.

הופעת המזון המהיר, ללא ספק, שינתה את פני העולם. בהתחלה, היו אנשים שקיוו שכמות המזון ומחירו הזול יסייעו לפתור בעיות בחברה ויאפשרו לספק ארוחות גם לעניים. בפועל, המזון המהיר הביא עמו תופעות לוואי ומחלות קשות: לחץ דם גבוה, סרטן, השמנת יתר, סוכרת, ועוד. אפשר להאריך עוד בהשפעות הבריאותיות, בתיאורי הנזק האקולוגי שהתעשייה גוררת, בשאלות מוסריות בנוגע ליחס של המפעלים לעובדיהם, בנוגע להורמונים שהם מזריקים ולשחיטה ההמונית והמכאנית של בעלי החיים, אולם ישנה גם השפעה שלא מרבים לדבר עליה: השפעה רוחנית.

 אם נשווה את תקופתנו לעת העתיקה, לימים בהם עבודת האדמה הייתה מקור הפרנסה העיקרי, נוכל להניח שרוב האנשים העריכו אז הרבה יותר את האוכל שלהם. סיבה אחת לכך היא שפע מועט בהרבה. הרעב היה מצוי, והמודעות לכך גרמה להתייחס לאוכל יותר בכבוד. סיבה אחרת היא, שאנשים טרחו בשביל האוכל של עצמם. הם הזיעו ועמלו זמן רב על מנת לגדל חיטה, לאסוף ולעמר אותה, להפריד את המוץ, לטחון ולאפות אותה, ורק לבסוף יכלו לטעום מהלחם. הם גידלו את הפרות, האכילו אותן במספוא, ביקרו אותן יום יום וחלבו את עטיניהן, ורק אז יכלו להכין גבינה.

אבל, יש גם סיבה שלישית: קצב החיים פעם היה איטי הרבה יותר. העולם היום דומה לפס ייצור דוהר. אנחנו כל הזמן בריצה, מתאמצים להיות פרודוקטיביים, עד שלפעמים אנחנו שוכחים לעצור, לנשום, להתחבר לרגע ולהעריך אותו. אנחנו אוכלים תוך כדי פעולות אחרות, ולא עוצרים להעריך באמת את המזון שלנו. המרוץ הזה, שמונע מאיתנו להעריך את האוכל, לא מסתיים שם – הוא משתלט על מרחבים נוספים בחיים ויוצר דפוס פעולה שמזיק לנפש. אם לא נעצור ונעריך את הדברים הקטנים, כנראה שגם לא נעצור להעריך את הדברים הגדולים, והדרך משם לעצבות או דיכאון אינה רחוקה.

במסכת אבות נאמר: "איזהו עשיר?  - השמח בחלקו". לא משנה כמה שפע ועושר יש בעולמנו, אם לא נעריך אותו - גם לא נשמח בו. אחד החכמים בתלמוד אומר (תוספתא ברכות): "...כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת, עד שזרע וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל. ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אלו לפני...". חוכמת היהדות מציעה לנו לעצור ולנשום, לאכול לאט, להתרכז בטעם של כל נגיסה ולהתענג עליה – לא לחשוב אפילו על הדברים הקטנים ביותר כמובנים מאליהם. למרות שהמזון בדורנו יותר "מהיר" מאי פעם, אנחנו עדיין יכולים "להאט". ואם נעשה זאת, אין ספק שרק נרוויח.