כיצד נוצרים בתוכנו מנגנוני הגנה, ואיך מתחילים לקלף אותם?

ילדים נולדים עם לב פתוח, טהור, זך ונקי. הם מקבלים אהבה ומחזירים בבומרנג של נשיקות וחיבוקים. כמעט אין ילד שיהיה אדיש לגילויי אהבה, הם הרי ניזונים ממנה, ולא משניצלים קפואים. 

אבל, בשלב מסוים, בין גיל 3 לגיל 10 – הם יורדים ל"מצרים". 

מערכות ההגנה שנוצרות בעשור הראשון לחייו של הילד נקראות במקורות "עורלת הלב" או "מצרים", "קליפות" בשפת המקובלים, ו"מנגנוני הגנה" בשפתו של פרויד.

זה יכול לקרות לראשונה לילדה בת 3, מיטל, שהוריה הלכו לשכנים בזמן שישנה ולא שמעו שהתעוררה. היא תצרח במשך עשר דקות, שייראו לה כמו נצח, עד שיגיעו ויחבקו אותה. בלי כוונה, הם חרטו בה פצע עמוק של חרדת נטישה וחוסר ביטחון באנשים, שילך וילווה אותה שנים רבות.

או לילד בן 4, גילי, שאמא שלו לקחה אותו לקבל טיפול רפואי מכאיב, והוא פחד ובכה מאוד ורצה שאמא תחבק אותו. למרות שאמרו לו שהכאב הכרחי ויעבור, הוא המשיך לבכות וסירב בכל תוקף לשתף פעולה. וכשאמא, לפתע פתאום, לפתה בחוזקה את ידיו, כדי שלא יתנגד, והפעילה עליו כוח "לטובתו", הוא לא הבין איך היא "בצד שלהם" ולא בצד שלו. האכזבה הקטנה הזו מאמא, אם תצטרף למקרים נוספים (דפוס חוזר), עלולה להשפיע על נפשו לאורך שנים. גם כשיהיה גדול, נשוי ואבא לילדים, הוא לא יבין למה מערכות היחסים שלו מנוהלות על ידי ילד קטן שלא נותן אמון באף אחד.

או לילדה בת 6, אפרת, שאבא "שכח" לאסוף אותה מהגן. האמת, שהוא בסך הכול נאלץ לצאת קצת מאוחר מהעבודה וגם היו פקקים, אבל בפועל, היא נשארה אחרונה בגן. הגננת אמרה "לא נורא, אבא תכף יגיע", אבל היא פחדה שאולי הוא לא יבוא ושאף אחד לא יאסוף אותה, כי אולי היא "לא ילדה טובה". הרי זה מה שאמא צעקה עליה אתמול ושלשום ובשבוע שעבר... באותם רגעים היא האמינה למחשבה שעברה לה בראש: אבא לא יבוא לאסוף אותי, כי אני לא ילדה טובה. במציאות החיצונית היו רק פקקים בדרך מהעבודה, אבל במציאות הפנימית של אפרת – ליבה נשבר. 

זה יכול לקרות גם בגיל 9, לדניאל, שהתאהב בפעם הראשונה בחנית, הנערה המתולתלת מכיתה ד' 3, שחייכה אליו בחזרה כשחייך אליה בזמן שיעור מולדת. והוא חשב עליה, אוף כמה שחשב, ימים ולילות חשב עליה ועל התנועה הזאת שלה, עם היד בשיער. הוא היה בטוח שלא תסור ממנו לעולמים, שתהיה שלו לעד. אז הוא השאיר לה מתנות בלוֹקֶר, פינק לה פינוקים, וחשב יום־יום על מחוות מתוקות שאפשר לעשות עבורה, עד שחנית תקעה בו חנית, כי הלכה לשחק עם ילד אחר. 

ייתכן, שכדי לא להיפגע שוב, מיטל, גילי, אפרת ודניאל יפתחו מערכות הגנה - "קליפות". הלב שלהם כבר לא יהיה פתוח כמו שהיה בעבר, וככל שייחוו מקרים נוספים מאכזבים או פוגעים – יחששו לסמוך על אנשים וישמרו על עצמם.

כשהעולם החיצון מפגין כלפינו ציניות, ניכור, לעג וחוסר קבלה, אנחנו מפתחים קליפת הגנה. כאן אנחנו מוסיפים, שגם כשהעולם לא באמת מתנכר, לועג, או פוגע בנו בכוונת מכוון, יש מקומות שבהם הפרשנות שלנו היא זו ששוברת לנו את הלב. 

שבירת הלב צפויה מראש. אפשר לומר שהיא אפילו "מתוכננת" לנו. הסיכוי שהיא לא תתרחש בשלב זה או אחר בחיים הוא אפסי.

בגיל ההתבגרות מצב הקליפה מחמיר. מצד אחד באים השכל, המצפון והחברה, ואומרים לו מה הוא צריך ומה נכון לו, בלי להתחשב ברצונותיו, ומן הצד השני עומדות להן התאווה והרצון לקבל בשיא עוצמתן, ודורשות ממנו למלא את חסרונן. 

יוצא, שהלב שלנו הוא איבר שנועד מיום בריאתו להרגיש שמחה, אבל גם עצב. אהבה, אבל גם שבר. הוא נברא רך, עדין ופתוח, כדי שכל מנעד הרגשות יעבור דרכו. 

אלוהים ברא את הלב שלנו באופן כזה, שיידע להרגיש גם כאב וקושי ויצמח מהם, ואילו אנו – נבהלים, מסרבים להרגיש רגש שלילי, ולכן מתחילים לבנות סביבו הגנות וחומות.

כל הסיבות להגן על הלב

ריחוק מייצר נפרדות. על אף שהאדם בונה את אישיותו בנפרד מהוריו, כשהוא מתבגר יש לו היכולת לבחור להתחבר, וזו גם משימתו. העניין הוא, שהחל מהרגע שבו נשבר לך הלב, כבר לא תהיה אותו אדם. מבצע "חומת מגן" האישי שלך כבר יצא לדרך.

למעשה, מרגע השבירה, אנחנו מתחילים לפתח מערכות, אמונות ורגשות, שמכאן והלאה יהפכו להיות הקליפות שלנו. אנו מגנים על עצמנו כדי לא לחוות שוב את אותו כאב. השנים נוקפות, ונוצרת עורלה סביב הלב, דקה מן הדקה, שעם השנים הולכת ומתעבה לקליפה שלעתים הופכת לחומה בצורה, קשה, צינית, מלאת תנאים וצרה, כזו המגבילה אותנו עד מאד.

רוב האנשים, על מנת לא להיפגע שוב, אוטמים את ליבם, וכך מרגישים מוגנים היטב בתוך הקליפה. אם תשאל לשלומם, רובם יאמרו "הכול בסדר, ברוך השם, שורדים". לך תסביר להם שלשרוד זה חשוב, אבל כששורדים – קשה להתרגש, לשמוח ולאהוב באמת.

וזה לא נגמר רק בקליפה הפרטית שלנו. עם הקליפות הדקות שלנו, אנחנו בונים מערכות קליפתיות, או נכנסים אל תוך מערכות קליפתיות גדולות יותר, כמו למשל מערכת חינוך, שככל שאנחנו גדלים לתוכה היא פחות ופחות רואה אותנו ויותר ויותר ממוקדת בציונים שלנו במתמטיקה ובאנגלית. אחר כך חלקנו מתגייסים לצבא – עוד מערכת שלא רואה אותנו ועמוסה בהיררכיה, דיסטנס ומספרים אישיים. בהמשך, אנחנו נכנסים אל עולם העבודה האינטרסנטי, שרואה בעיקר את שורת הרווח או את האינטרסים של המשקיעים.  

החיים, מצידם, מוסיפים לנו עוד כמה סיבות להגן על הלב, איש איש ומסעו: על טלי עשו חרם בבית הספר, השני – הוריו התגרשו, השלישי נפרד מאהבת חייו בתיכון, הרביעית – הוריה עברו דירה והיא לא מצאה את עצמה מבחינה חברתית בבית הספר החדש, החמישי חווה קשיים בצבא, את השישית פיטרו, והשביעית – אביה חלה ומת כשהייתה בסך הכול בת 10. כל אחד מהמשברים מוסיף לנו עוד אבן לחומת ההגנה של החיים. אפילו מרגשות חיוביים, כמו אהבה, אנחנו עלולים להיבהל, כי אם נתמסר, מה יגן עלינו מפגיעה? ואם נשמח ונפגין אושר, התלהבות, תשוקה או מרץ – עלול לקרות לנו משהו רע, לא? תיכף תנחת עלינו המכה.

נכון, בסוף תהליך ההתבגרות ושבירת הלב, הילד שבתוכנו כבר יהיה מוכן ל"חיים האמיתיים", אבל  במקביל הוא גם יהיה עטוף בשכבת הגנה אחת, או עשרים, תלוי באיזו סביבה גדל ואילו חוויות צבר בדרך. מבטו יהיה מצודד וליבו סגור. הוא יהיה מוכן להרגיש, ודאי, אך בעיקר ריגושים קצרי טווח. 

האם יהיה מוכן להרגיש שוב רגש אמיתי? רק בתנאי שלא ייפגע שוב. עכשיו הוא עצמו עלול לשכפל את הניכור שחווה, ולענות ללב שלו או לילד הפנימי שבו, שזקוק לתשומת לב ואהבה: לא עכשיו. 

מישהו יכול להחזיר לו את השמחה וההתלהבות הפשוטה? זה אפשרי בכלל?

לב אסור וכלוא

הלב עודנו פועם. אמנם קשה לו עם האפוד שהוא צריך לסחוב עליו, אבל כן, הוא עדיין פועם. והוא לא רק פועם – הוא נאנק מכאב. 

חומת ההגנה סוגרת בפנים את הילד הפנימי עם האור, הטוב, השמחה, ההתלהבות, הרצון והמוכנות להרגיש ולאהוב. הכול נמצא שם, כמובן. כלפי חוץ מה שאחרים יראו הוא את חומת ההגנה, אבל בפנים, כמו פנינה, נמצאת המהות האמיתית, הפשוטה.

הלב רוצה להרגיש ולשמוח, ואילו אנחנו משתיקים אותו באחת. במקום שנסיר ממנו את העורלה, וניתן לו למלא את שליחותו ותפקידו – להרגיש ולחבר את האדם לעצמו, לזולת ולבריאה – אנחנו מספקים לגוף תחליפים, נותנים לו סמים ומטביעים אותו באלכוהול, רק כדי שיוכל לצחוק צחוק אמיתי או לרקוד ממקום משוחרר. אנחנו בונים לו קניונים, ממציאים לו טלפונים סלולריים, וקונים לו מותרות ומילויים מזויפים שהוא לא צריך. ואילו הוא – מציג לנו הצגה בת חצי שעה כאילו הוא מתרגש, ואז שוכח. זה לא מה שהוא צריך. 

במקרה הרע יותר, אנו מכבים אותו סופית עם תרופה פסיכיאטרית, שהפכה פופולרית יותר מאקמול, רק כדי שלא יפריע לנו ולעצמו לשרוד את החיים עם רגישות־היתר שלו. 

ישנם מטפלים אחראיים שממליצים על טיפול תרופתי לזמן קצר כדי "לסייע לאדם לקום על הרגליים", אבל ברוב המקרים, טיפול תרופתי קבוע איננו הפתרון הנכון, והוא איננו מועיל לאורך זמן. אולי רק לאנשים שסובלים ממחלות נפש קשות ופוגעים בעצמם או בסביבתם.

לצערנו, אנשים חווים כל כך הרבה כאב ופגיעה רגשית, עד שעולה בהם המחשבה: מי צריך בכלל את היכולת להרגיש רגשות? רגש הוא עסק מסובך. והם מגיעים למסקנה "המתבקשת" שעדיף לחיות את החיים בלי להרגיש יותר מדי. שעדיף להתנהל בחיים רק עם השכל. 

לחיות עם לב אָסוּר וכָּלוּא, פירושו לחיות כצמח, או גרוע יותר, כאבן דוממת.

באופן תיאורטי, עדיין אפשר לכנות חיים ללא התרגשות, אהבה או רגש עמוק בשם "חיים". אני מכיר עשרות אנשים שמתנהלים כך, וחלקם אפילו מצליחים בעולם העסקים. אלא, שהחיים הללו הם חיים חלקיים, תפלים, חסרים והישרדותיים. אלה חיים מהסוג שמצטערים עליו בסופם. למה לחיות חיים כאלה, שבהם אתה יותר "שורד" מאשר "חי"? 

תחילת הקילוף היא בעצם קבלת הרגש, בעצם ההסכמה להרגיש אותו מבלי להיבהל. הקליפה מכסה על רגש רק כל זמן שאני לא יכול להתמודד איתו, אבל ברגע שאני לומד לתת לו מקום, ולדבר אותו בלי להיבהל ממנו – הקליפה מתחילה לנשור.

מכאן מתחיל להפציע האור ולהרקם תהליך הגאולה שלנו.