אם העולם מייצר כמות בלתי נתפסת של אשפה - כנראה שהשפע מובן מאליו

אחת המגפות האקולוגיות הקשות בעידן המודרני היא הפסולת. כמויות הזבל האדירות שנזרקות ופוגעות במערכות הטבע הן תוצאה של שני גורמים עיקריים: גודל האוכלוסייה העולמית, ויחס האדם אל המוצרים בהם הוא משתמש. במילים אחרות, אפשר לומר כך – הקלות שבה אנחנו זורקים מוצרים או חפצים לאשפה מעידה על החשיבות שאנחנו נותנים להם. העידן המודרני מאופיין בתעשייה מכאנית וממוחשבת המייצרת כמויות בלתי נתפסות של מוצרים. השפע האדיר הזה, שהוא ברכה גדולה בפני עצמו, הוביל לתרבות צרכנית שבה המוצרים מתחלפים במהירות רבה מאי פעם. אני מניח שהאדם הממוצע לפני העת המודרנית, אם הייתה לו כרכרה, לא היה מחליף אותה עשרות שנים, אולי אפילו כל חייו. רוב המכוניות בשוק היום, לעומת זאת, מתחלפות כל כמה שנים. אני זוכר ביקור אצל סבתא שלי, שבו עמדתי לזרוק שמנת מקולקלת מן המקרר אך היא עצרה אותי ואמרה: "אל תזרוק את זה! יש לי מתכון לגבינה משובחת שאפשר להשתמש בו בשמנת פגת תוקף". חשיבה מסוג זה, המחפשת להשתמש ולנצל כל דבר שבידינו עד תומו, היא נחלתו של דור אחר שהשפע בו היה הרבה פחות מובן מאליו.

לפי חוכמת היהדות, האדם נתון במתח קיומי מתמיד. מצד אחד, כל העולם פרוש לפניו, כמו מתנה גדולה שמחכה לו שיקרע את העטיפה, וזאת הברכה שקיבל מאלוהים בספר בראשית: "ויברך אתם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה (כלומר תכבשו אותה)...". מצד שני, הכוח האדיר שהוא קיבל מותנה ביכולת שלו לרסן את עצמו ולהשתמש בטבע באחריות, כדי לשמור עליו ולדאוג לו – "ויקח ה׳ אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". אולם, לפני שהאדם יהיה מסוגל להתייחס לטבע כראוי, הוא צריך ראשית ללמוד להעריך אותו. רק אהבה לטבע תוביל אנשים להשקיע מאמץ ולשמור עליו. חג הסוכות מעודד יחס שכזה בכך שהוא מפגיש את החוגגים אותו עם הטבע מתוך פרספקטיבה של הודיה.

כדי להסביר טענה זו, נצטרך להתעמק במהות החג, הנרמזת בשם נוסף שניתן לו - חג האסיף, שנקרא כך משום שסוכות תמיד נחגג רגע לפני החורף, כאשר עונת התבואה והפירות מסתיימת באופן רשמי, והאנשים אוספים את הגידולים האחרונים לתוך ביתם. החוכמה היהודית אומרת, שסוף השנה החקלאית הוא הטיימינג המושלם לעצור ולהעריך את השפע שקיבלנו מהאדמה. כאשר מבינים את משמעות החג בהקשר הזה, אפשרי להבין גם דברים נוספים המאפיינים אותו. למשל, את נענוע ארבעת המינים, ביניהם האתרוג העסיסי שמסמל את הפירות - אפשר לפרש כטקס שנועד לעורר את המודעות שלנו לתוצרים היפיפיים של הטבע ולהודות עליהם. לכן, בתלמוד אמרו שסוכות נחשב לחג שבו "נידונים על המים" – כלומר בחג סוכות אלוהים מחליט כמה גשמים ירדו באותה שנה. גשם מסמל שפע וחיים, שכן העצים והצמחים לא יכולים לגדול בלעדיו, וסוכות הוא הזמן שבו אנו מודים על הגידולים שאספנו לביתנו. הצירוף של שני הסימבולים הללו שופך אור וחושף את התפיסה העמוקה שמסתתרת מאחורי האמונה ש "בסוכות נידונין על המים" - רק אם נדע להודות על הטבע ולהעריך אותו, נהיה ראויים ליהנות ממנו ולטעום מפירותיו.

נשוב לטענה לפיה היחס שלנו לפסולת משקף את ההערכה שלנו למוצר. אחד הפסוקים שבהם מזכירים את סוכות, הוא הפסוק הבא מספר דברים – "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך". חז"ל שואלים מה פשר האות מ׳, למה לא אמרו פשוט באספך את הגורן ואת היקב שלך? ומכאן הם מגיעים למסקנה ש"בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר". כלומר, כאשר אוספים את התבואה והענבים, צריך להפריד את האשכולות הריקים ואת חלקי התבואה שנחשבים חסרי ערך לחקלאות, ולהשתמש בהם כדי לבנות את הסכך. הסכך נחשב לחלק הכי מקודש וחשוב בסוכה, ודווקא הוא מורכב מפסולת.

אז נכון, לא תמיד אפשר למצוא ערך בפסולת שלנו. זה דורש מאמץ ומחשבה, וזרם החיים הגועשים לא תמיד מאפשר לנו לעצור ולתכנן איך להפוך שמנת מקולקלת לגבינה משובחת. אולם, חג סוכות מציע לנו להיות מודעים, רק לשבוע אחד, לערך של הטבע ולשימושיות שאפשר למצוא אפילו בפסולת שלו. הכלים והתובנות שניקח מהשבוע ילוו אותנו, במידה כלשהי, בדרך הארוכה של החורף, האביב, והקיץ, שוב ושוב, מהחג הזה ועד לחג הסוכות של השנה הבאה.