מה מלחמת חרבות ברזל מלמדת אותנו על צום ואבל בלוח השנה היהודי?

צומות בלוח השנה היהודי

כל הצומות שבלוח השנה היהודי נקבעו בשל אירועים היסטוריים שקרו לעם ישראל לפני אלפי שנים. מסיבה זאת, אי אפשר שלא לתהות – מה הרלוונטיות שלהם? מה הערך בלצום ולהתאבל על אירוע, נורא ככל שהיה, שכל כך רחוק מאיתנו, בזמן וברגש? על מנת להבין זאת, ראשית עלינו להפריד בין שני סוגים של אבלות – אבלות ישנה ואבלות חדשה. 

אבלות חדשה הינה אבלות שנוחתת על האדם לפתע, כברק ביום בהיר. כאשר אדם מאבד מישהו שקרוב לו, הצער מתפרץ בו באופן אותנטי ובלתי נשלט. חוכמת היהדות מזהה את מצבו הנפשי הרעוע, ובאמפתיה רבה מקיפה אותו במסגרת של מנהגים וטקסים כדי להתמודד עם הרגש באופן בריא, ובסופו של דבר, לתעל אותו מייאוש לתקווה. לעומת זאת, אבלות ישנה היא אבלות לאומית, שמנסה להחיות באופן מלאכותי חוויה לא נעימה שקבורה אי שם בחולות ההיסטוריה. היא מנסה לייצר רגש שבאופן טבעי לא היה מתעורר, על מנת להזכיר מסרים ותובנות שלמדנו על בשרנו בעבר. סיפור עממי מפורסם מספר על נפוליאון, שחלף על פני בית כנסת מוזנח בעיירה יהודית בתשעה באב, ונעצר משתאה למראה היהודים הרבים שישבו על הרצפה ובכו. "למה אתם בוכים?", התפלא. כשענו לו שהם מתאבלים על בית המקדש שנחרב לפני אלפיים שנה, אמר: "עם שיודע לבכות על עברו אחרי כל כך הרבה זמן, בסופו של דבר, יוכל לשרוד גם את העתיד הכי קשה". 

אבלות ישנה - אבלות לאומית

האבלות הישנה לא מתייחסת לעבר מתוך עניין אינטלקטואלי ארכיאולוגי בלבד, מבחינתה העבר הרחוק הוא חלק בלתי נפרד מההווה ומן העתיד. הרב סלובייצ'יק מסביר: "...הזיכרון אינו רק יכולתו של האדם להיות מודע לאירועים שזמנם בעבר. הזיכרון בטבעו הוא חווייתי. האדם אינו רק נזכר בעבר או בדברים שחלפו, אלא חווה מחדש מה שכבר היה, ומפיח רוח באירועים הנראים לכאורה כחסרי חיים". כדי להפנים לקחים מן העבר, לא מספיק רק ללמוד עליהם בשכל, אנחנו צריכים להפנים אותם בלב ובגוף, ודבר זה אפשרי רק על ידי חוויה משמעותית.

שינויים והתפתחות מתוך משבר

לצערנו, פעמים רבות רק משבר מצליח לגרום לנו להתפתח ולעשות שינויים גדולים בחיים. תחושת הנוחות והביטחון גורמים לנו להיות שאננים, ודווקא העושר והשלווה שבחלקנו עלולים לגרום לנו להיות אטומים לסבל ולמצוקות של האחר. בספר דברים, כאשר משה מספר לבני ישראל על שפע הפירות והתבואה שהם יקבלו בארץ, הוא מוסיף אזהרה: "...פן תאכל, ושבעת, ובתים טובים תבנה, וישבת, ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". העושר, לפי אזהרה זו, מסוכן, כיוון שהוא גורם לאדם להתמכר לעונג של ההווה, לשכוח מן הצרות שהיו לו בעבר, ובכך גם לאבד אמפתיה לצרות של הסובבים אותו. מצב כזה יוצר פירוד, מחלוקות וריבים. 

מלחמת חרבות הברזל הזכירה לכולנו שאנחנו אחים, עם אחד.

אולי באופן הזה ניתן להבין את המהפך שהתחולל בעם ישראל בעקבות הטבח הנוראי של המחבלים בדרום. איך זה שערב לפני המלחמה היה נדמה שהמתח והשנאה בין הקבוצות השונות הגיעו לשיא שלא ניתן לגשר מעליו, ורק יום אחד אחרי אנו מתבוננים ורואים אהבה בוערת, רוח התנדבות כללית ומאוחדת, שכל הריבים והמחלוקות מסתלקות ומפנות לה דרך, כמו חושך שנמלט מפני זרקור של פנס? הרוח הזו התעוררה בגלל גודל הזוועה. המצוקה, הזעזוע והאימה ניפצו את כל ה"בתים טובים" שהסתתרנו בהם, והותירו אותנו חשופים לקור של המציאות הקשה. במשבר שכזה, פתאום אנחנו נזכרים מה באמת חשוב ומניחים את הריבים בצד. כרגע העיקר הוא שאנחנו יחד, משפחה, ופועלים כולם למען כולם. אחר כך, כשיהיה שלום, נוכל לחזור ולריב, אך הרשמים של החוויה הנוראה עוד יהיו טבועים בבשרינו. המחלוקות עוד יחזרו, אך מעליהן תהדהד ההבנה שכולנו אחים, עם אחד.

אם באמת יהיה כך, נותר לשאול – מה יהיה בדור הבא? כשם שחמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אותה טעות חזרה על עצמה, מי יבטיח שגם תחושת האחדות שלנו כיום לא תתפוגג, ובדור הבא שוב נגיע לאותו משבר פנימי בעם? כאן בדיוק נכנסת חוכמת היהדות ומציעה לנו את האבלות הישנה – כלומר להקדיש ימים מסוימים בשנה לחוויה משמעותית של היזכרות, כדי להפנים את הלקחים שנלמדו באותם ימים וליישם אותם בחיינו.

רק אם נהיה מסוגלים לחוות את ההיסטוריה של העם שלנו, נזכה ללמוד ממה שהוא למד בייסוריו. זאת האלטרנטיבה היחידה. אם לא נלמד ממשברי העבר, ניאלץ להמשיך ללמוד ממשברי העתיד.