מסתבר שלא נח הוא זה שצריך להיות עבורנו מודל לחיקוי - אלא אברהם אבינו

על נח, גיבור סיפור המבול בחומש בראשית, נאמר שהיה צדיק "בדורותיו". רש"י מסביר שהיה צדיק אך ורק ביחס לדורו, אך אם הוא היה בדורו של אברהם, "לא היה נחשב לכלום". כמו כן, כתוב עליו באותו פסוק: "...את האלוהים התהלך נוח". גם את המשפט הזה הוא מפרש כנגד נח, ושוב משווה בינו לבין אברהם. לפי רש"י, הכוונה במילה "את" היא "עם", כלומר נח הלך עם אלוהים. לעומתו, על אברהם כתוב שהוא הלך "לפני" אלוהים.

מה הביקורת המשתמעת מדקדוק זה? ולמה רש"י חוזר ומשווה בין נח לבין אברהם?

נראה שמהות ההבדל ביניהם נרמזת כבר בשמם. השם "נח" מצביע על פאסיביות, על חוסר נכונות לצאת מאזור הנוחות הפרטי. כשאלוהים נגלה לנח, ומספר לו שהוא הולך להחריב את העולם, נח זורם עם הבשורה. הוא לא שואל שאלות, הוא לא נחלץ לעזרת אנשי דורו ומנסה להגן עליהם. הוא פשוט מציית ציות עיוור, בונה את התיבה ודואג לעצמו ולמשפחתו בלבד. בזוהר מסופר, שכאשר נוח יצא מהתיבה וראה את החורבן שהותיר אחריו המבול, הוא החל לבכות לאלוהים ולשאול מדוע הוא עשה זאת, והתשובה שקיבל הייתה: "רועה שוטה! עכשיו אתה מבקש רחמים?...". ה' ציפה מנוח להיות המנהיג של הדור שלו, לשכנע אותם לתקן את מעשיהם כדי למנוע את המבול ולהציל את חייהם, אך נוח לא לקח אחריות.

אברהם אבינו הוא האנטיתזה המושלמת לכך. השם אברהם, כלומר "אב המון גוים", מצביע על האחריות שהייתה לו כלפי העמים הרבים שסביבתו. בניגוד לנוח, אברהם לא סבר שאמונה באלוהים פירושה ציות עיוור. מבחינתו, להאמין באלוהים, פירושו, קודם כל לעשות חסד ולרדוף צדק באופן אקטיבי. כאשר הציווי של ה' מהווה סכנה לעמים הסובבים אותו, אברהם, בתור המנהיג של הדור, רואה את עצמו מחויב להפוך עולמות ולשכנע את שני הצדדים למנוע את האסון. את בני האדם הוא מנסה משכנע להתחרט ולשפר את מעשיהם, ואת אלוהים הוא מנסה לשכנע לבטל את רוע הגזירה ולתת להם עוד הזדמנות. כאשר אלוהים אומר לאברהם שהוא מתכוון להחריב את סדום ועמורה, הוא לא מקבל זאת בשתיקה. "האף תספה צדיק עם רשע?!", הוא פונה לה' באומץ ושואל: האם זה באמת צודק? אולי יש בעיר 50 צדיקים, האם תהרוג גם אותם? - "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!".

האם הפנייה של אברהם כלפי אלוהים הייתה חצופה ולא רצויה? נראה שלא. אלוהים לא כועס. להיפך, הוא מעודד אותו להמשיך בכך שהוא נכנס עמו לדיאלוג, מסכים עם טענותיו ומבטיח לו שאפילו אם יהיו עשרה צדיקים בלבד בכל העיר, הוא לא יחריב אותה. עכשיו אפשר לחזור לדבריו של רש"י ולהבין מה המשמעות הנרמזת בכך שאברהם התהלך "לפני" האלוהים. ה' לא מחפש אנשים שיצייתו כמו רובוטים – הוא מחפש אנשים שהלב הרחב שלהם בוער מרצון להפוך את העולם למקום יותר טוב, לדאוג לאנשים סביבם ולרדוף אחרי הצדק. זאת הכוונה בלהלך "לפניו", ליזום ולפעול למען הערכים האלו גם כאשר לא קיבלנו ציווי מפורש.

לפי חוכמת היהדות, דמותו של אברהם אבינו מייצגת את מידת החסד בעולם. חסד הוא כוח בלתי מוגבל של אהבה, נתינה ורצון טוב. אולם, סיפורו של אברהם מראה, שכדי לאפשר לחסד לבוא לידי ביטוי, לפעמים צריך להילחם. לוט, אחיינו של אברהם, ליווה אותו שנים רבות. הם עברו יחד ממולדתם באור כשדים לחרן, ומחרן לארץ כנען. בשלב מסוים, בעקבות ריבים ומתיחויות בין רועי לוט ורועי אברהם, הם החליטו להתפצל. לוט התיישב בכיכר הירדן, צמוד לסדום, מקום שופע מבחינה חומרית אך מועד לפורענות, שכן זמן מה אחרי התיישבותו פרצה שם מלחמה בין שתי קבוצות של ממלכות. לצערו של לוט, סדום הייתה שייכת לממלכות שהובסו, והמנהיג של המלכים המנצחים, כדלרעומר, חטף אותו ואת רכושו. כאשר שמע על כך אברהם, לא היסס לרגע. מיד ארגן את אנשיו ויצא לרדוף אחרי כדלרעומר, נלחם בו, והציל את לוט ומשפחתו.  

לפי הנורמות של אותו זמן, היינו יכולים לצפות מאברהם שייקח לעצמו את כל הרכוש שהשיג במלחמה, אך אברהם החזיר לסדום את כל הרכוש שנגזל מהם. האינטראקציה בינו לבין מלך סדום אחרי המלחמה היא דוגמה מובהקת למהות האמונה של אברהם:" ויאמר אברם אל מלך סדום, הרימותי ידי לאל עליון קונה שמיים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך...". בפסוק הזה אברהם מצהיר, שהאמונה שלו ב"אל עליון" מחייבת אותו לפעול למען הצדק ולמען המוסר, להיות אחראי גם לסובבים אותו, אף על פי שאין לו רווח אישי מכך, ואף על פי שלפי הנורמות המקובלות לא היה מחויב בכך.

בסופו של דבר, האב הראשון שמיוחס למורשת של עם ישראל הוא אברהם אבינו, לא נח. הרוח הישראלית שואבת את השראתה מדמותו. מי שהולך בימים אלו ברחובות של ישראל, לא משנה באיזו עיר, רואה את מורשת אברהם – עם שלם יוצא מאזור הנוחות, ועושה הכל כדי להפיץ אהבה וחסד ולעשות צדק ומשפט. הדרך של אברהם בוודאי לא "נוחה", אך היא הוכיחה את עצמה כמשתלמת – אחרי הכל, העם היהודי הולך בה כבר יותר מ-3,500 שנה.