תקווה ואופטימיות באמת יכולים לשנות את המציאות בה אנו חיים

בשנת 1967 המדע הוכיח שאופטימיות היא לא סתם נאיביות חסרת תועלת ואופיום לתמימים. ד"ר מרטין סליגמן, פסיכולוג יהודי אמריקאי צעיר, ערך ניסוי מטעם אוניברסיטת פנסילבניה. הוא חילק כלבים לשלושה כלובים מחשמלים. לכלבים בכלוב מס' 1 לא ארע דבר. הכלבים בכלוב מס' 2 חושמלו לפרקים, אך היה להם כפתור שבמידה והם דרכו עליו המכה הופסקה. הכלבים בכלוב מס' 3 היו חסרי אונים לחלוטין - החשמול הפסיק רק כאשר הכלבים בכלוב מספר 2 לחצו על הכפתור, אך להם לא הייתה שליטה כלל. בחלק השני של הניסוי, כל הכלבים הועברו לתאים עם מחיצה נמוכה. החוקרים חשמלו כל פעם רק חלק אחד של התא, כך שהכלבים יכלו לדלג לצד השני ולחסוך את הכאב. התוצאות הראו שכלבים מקבוצה 1 ו-2 דילגו לצד השני, ואילו כלבים מקבוצה 3, שהתרגלו למציאות של "ייאוש" שבה אין להם השפעה כלל על מצבם, נשארו במקומם והמשיכו להתחשמל. זאת אמנם הייתה רק ההתחלה של חקר הפסיכולוגיה החיובית, אך המסקנה הייתה ברורה – להסתכלות אופטימית יש השפעה על דפוסי התנהגות, ומכאן שיש לה השפעה על המציאות כולה.

הפסיכולוגיה החיובית אמנם צברה פופולאריות רק בעשורים האחרונים, אך האמת היא, שכבר לפני אלפי שנים, חוכמת היהדות הפנימה את חשיבותה. למעשה, עיקרון האופטימיות הוא יסוד מהותי מן הסיפור המכונן שעיצב את האתוס היהודי – סיפור יציאת מצרים. ההתרחשויות הדרמטיות במצרים נרמזות לראשונה בדברים המבהילים שאמר אלוהים לאברהם באפלת הלילה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". בדברים אלו אפשר לראות שני מרכיבים עיקריים בתפיסת המציאות הריאליסטית, ועם זאת מלאת תקווה, של חוכמת היהדות – בהתחלה הרוע חוגג, הסבל חונק את האדם עד הגרון, אך, בסופו של דבר, הצדק יופיע, והקורבן יהפוך למנצח ויצא לחופשי עם כוחות מחודשים. ואכן, כאשר משה בא לראשונה אל פרעה, ומבקש לשחרר את עם ישראל, המצרים מחריפים את העינויים באכזריות עד שהישראלים מתייאשים ומאשימים את משה על כך שניסה להציל אותם - לטענתם היה עדיף להיכנע מראש. המצוקה כל כך קשה, שגם משה קרוב לייאוש ואומר לאלוהים: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?! ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". הסיפור מתחיל במציאות הכי שפלה, בעולם שנראה שאין בו דין או דיין, מקום שרק הרשעים והחזקים שורדים – ובבת אחת יציאת מצרים הופכת את היוצרות. השינוי הוא דרסטי - מצב של חשיכה וייאוש מתהפכים לאור גדול ועתיד טוב יותר, עתיד שבו החלשים, שנראה היה שאין להם סיכוי, ניצחו את הרשעים הבריונים, שהיו בטוחים שאף כוח שבעולם לא יכול לנצח אותם. התנאי היחיד שבני ישראל והמנהיגים שלהם, משה ואהרון, היו צריכים לעמוד בו כדי לנצח, הוא להמשיך לקוות – להאמין שניתן להיחלץ מכל מצב, ולא משנה כמה זמן זה ייקח, להאמין שהחיים יהיו טובים יותר.

יציאת מצרים איננה סתם עוד סיפור בקאנון היהודי – היא הלב הפועם של התרבות היהודית, והמשמעויות הנגזרות ממנה חוזרות שוב ושוב לכל אורך התנ"ך. ישעיה הנביא, למשל, משתמש במוטיבים מובהקים מתוכה. ישעיה אמנם ידוע כנביא נחמה, אך נחמתו נובעת היישר מתוך אימה, כאב וייסורים – בדיוק כמו שהיה במצרים. באחת מנבואותיו הוא מתאר שיר שעם ישראל ישיר בימים של שלום ואחדות, וכך הוא אומר:" כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה'. הרינו, חלנו, כמו ילדנו רוח ישועת...". תיאור זה ממשיל את התקווה בזמנים קשים לכאבי לידה. אף על פי שהסבל קשה מנשוא, האם יודעת שהעתיד יביא חיים חדשים וטובים יותר, על פי שהתינוק עדיין מבושש לבוא – היא ממשיכה לצפות אליו.

מדוע חוכמת היהדות כורכת עתיד של שלום וצדק, או בשפת הקוד הדתית "גאולה", עם ייסורים, אובדן והשתוללות הרוע? אפשרות אחת היא, שזה נובע מהסתכלות פרקטית תועלתנית. כאשר אדם נמצא במצבים הקשים ביותר, זה בדיוק הזמן בו הוא צריך לגייס הכי הרבה כוחות נפשיים כדי להיחלץ. האמונה בכך שעתיד טוב יותר עתיד להיוולד מתוך הייסורים, גוררת דפוס התנהגות דומה לכלבים בניסוי של סליגמן, שהאמינו שניתן להימלט ממכת החשמל. היהודים לא היו שורדים אלפיים שנה אם לא הייתה להם אמונה שיבוא יום והם ישובו לארצם. אולם, ישנה גם דרך אחרת להסביר את הקשר בין ייסורים וטוב עתידי: חכמת היהדות סוברת, שמשברים וטראומות יוצרים הזדמנויות. כאשר קונספציות נשברות, כאשר הכאב מספיק עמוק, התודעה של אנשים ועמים הופכת למעין פלסטלינה, לטיט נוזלי שחשוב לגבש מהר את צורתו, לפני שהזמן יעבור והוא שוב יתקשה ויתקבע לתקופה ארוכה. כך, לדוגמה, אחרי מלחמות העולם נוצרה טראומה בעולם כלפי לאומנות כוחנית. כתוצאה מכך, מעצמות מערביות נתנו עצמאות לקולוניות תחת שליטתן, והתמקדו ביתר שאת בזכויות אדם. כמו כן, הרשע הקיצוני שנחשף אחרי השואה, שינה את התודעה העולמית ביחס לעם היהודי, ועורר תמיכה בהקמת המדינה. באותו אופן, הפוגרומים והשואה עיצבו מחדש את הזהות היהודית וגרמו ליהודים מתבוללים רבים להבין שהפתרון היחיד הוא מדינה יהודית בארצנו.

משבר יוצר מצב רגיש, שבו אנחנו מעצבים אופי חדש. כשם שהוא יכול להצמיח אותנו ולחולל שינויים חיוביים בעולם, כך הוא גם יכול לייאש אותנו ולעשות רע. החוכמה היהודית מלמדת אותנו, שכדי לנצל את המומנטום לטובה – צריך להיות אופטימיים. עלינו להאמין שכל עוד כוח הרצון שלנו לא יישבר - האסונות יביאו לנו, בסופו של דבר, עתיד טוב יותר.