אמא, למה הם שונאים אותנו כל כך?

זה היה לפני כ-30 שנה. מלחמת המפרץ. שלהי האינתיפאדה הראשונה. אני ילדה קטנה בת 8 בחדר האטום. החלונות מודבקים בדבק סלוטייפ. המסכות עומדות הכן, ממתינות לשעות כושר. פתאום אני מסתובבת ושואלת את אמא שלי "אמא, למה הם שונאים אותנו כל כך?". היא לא ידעה מה לענות לי.

30 שנה אחרי, הילד שלי כמעט בן 8, ואני יודעת שכשהוא ישאל אותי את השאלה הזו, והוא ישאל אותי, גם אני לא אדע לענות עליה. הבנתי שגם תואר ראשון ושני, ולימודי היסטוריה לבגרות ו-30 שנה של צפיה בחדשות וקריאת עיתונות, עדיין לא מספקים תשובה לשאלת השנאה העתיקה בעולם, שאלה שנוח לנו רוב הזמן להתעלם ממנה, להחביא אותה, להחריג את הביטויים המעשיים שלה כטרור יחידים, להתייחס אל עצמנו כאל עם נורמלי ככל האומות, ואפילו להאשים את עצמנו בכל מיני נימוקים, כמו אישה מוכה שמתרצת ברציונאליות את ההתנהגויות של בעלה האלים, עד שהמציאות פורצת כמו לבה מלוע של הר געש שניסינו לכסות בשמיכה עבה.

ומה שלא הבנתי אז, כשהייתי בת 8, זה שאת השאלה ששאלתי, שאלו מיליוני ילדים יהודיים במהלך הדורות, ובכל פעם התשובה השתנתה. כי מה לא אמרו עלינו? שאנחנו מרעילי בארות, מפיצי מחלות, משתמשים בדם של ילדים נוצרים למצות, שאנחנו רוצים להשתלט על העולם. בכל דור המציאו עלילת דם רלוונטית חדשה שהסעירה את ההמונים, מהפרוטוקולים של זקני ציון ועד דרייפוס. ממסעי הצלב ועד הכיבוש.

גדלתי בדור בו את כל המושגים הללו למדתי בספרי היסטוריה, והם נראו לי כמו אירועים ישנים ולא רלוונטיים בשחור לבן. היו ימים בהם שיננתי רשימת פוגרומים לבגרות בהיסטוריה, כולל שנים ומספר הרוגים: הטבח ביהודי פאס במרוקו - 6,000 הרוגים (1033), פרעות ביהודי ליסבון - 4,000 הרוגים (1506), פרעות ת"ח ת"ט - 100,000 הרוגים (1648-1649), וכך הלאה והלאה. הייתה זו רשימה ארוכה וטכנית של מקומות ושנים, שהרגשתי שמייצגים את הגלות, כמו המילה "פוגרום" עצמה. אודה: הייתי אטומה כלפיהם. הרגשתי שאנחנו אחרי. שהעולם השתנה אחרי השואה שהכריזה על פתרון סופי כנגד העם היהודי. שיש אולי כמה שרידים של סטריאוטיפים שליליים על יהודים, שנותרו כמה דעות קדומות ישנות שמועברות מדור לדור, שהבעיה הפלסטינאית עדיין ממשיכה לנשוף בעורפנו, אבל העולם המערבי החדש הוא עולם של סובלנות והכלה, עולם ליברלי של שלום וקבלת אחר. ובעיקר, עולם שמבין לעומק את המשמעות הפוטנציאלית של הסתה נגד יהודים.

ואז הגיעה השבת השחורה. ה-7.10.

אנחנו מביטים על מתקפת הטרור האחרונה בתדהמה ובזעם, אבל אנחנו מביטים בתדהמה גדולה אפילו יותר על תגובת העולם. על ההפגנות בקמפוסים הנחשבים בארה"ב בתמיכה מלאה של המוסדות, על הצבעות נגדנו באו"ם, על סרטוני הטיק-טוק האנטי ישראליים שמעלה דור ה-Z,  על ניסיון הלינץ בשדה התעופה בדגאסטן, על סרובן של רשתות תקשורת מובילות כמו ה-BBC  להגדיר את אנשי החמאס כטרוריסטים. מסתבר, שגם באירוע בו הפער בין טוב לרע כל כך מובהק, רוב העולם עדיין מכוון אלינו אצבע נוזפת. האשמת הקורבן היא מילה גסה בעולמות ה-PC, אלא אם כן, כך מסתבר, מדובר ביהודים.

זה לא שחשבנו שלא קיימת אנטישמיות, אבל קיווינו שהיא בשוליים. פתאום הבנו שהיא עוטפת אותנו משמאל ומימין – תרתי משמע. גם הימין הקיצוני בעולם המערבי שונא אותנו, וגם השמאל הקיצוני. אנחנו נחרדים לגלות שהשנאה של שניהם, אולי, שונה במוטיבציה שלה, אבל דומה במהות שלה, וכמו השנאה הימי-הביניימית כנגד היהודים 'מרעילי הבארות' גם היא שנאה אמוציונאלית שמבוססת על אמונה פנימית, לא מנומקת, שלא ניתן להתמודד נגדה עם טיעונים הגיוניים. שגם כשהכל מתועד ומצולם, אנחנו עדיין נמצאים במלחמת הסברה פסיכולוגית עקובה מלייקים על חפותנו.

ואולי, הדבר הכי מטלטל בכל הסיפור הזה, הוא להבין שהכל נכתב לפני אלפי שנים. שהלכה היא בידוע - שעשו שונא ליעקב. שהר סיני נקרא על שם השנאה שירדה בו לאומות העולם (כלפי ישראל). שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. שכל ההיסטוריה שלנו היא חלק מתוכנית אלוהית שאנחנו מסרבים לקבל או להכיל.

האמת היא ששם, על הר סיני, במקביל לקבלת התורה, נולדה האנטישמיות. השנאה הקמאית הזו, חסרת ההיגיון הזו, שצבועה בכל פעם בצבע אחר, ומנומקת כל תקופה באג'נדה אחרת. השנאה הזו היא על טבעית. אין לה מרפא, ואין לה הסבר רציונאלי, יש לה תצורות פרמיטיביות ותצורות מודרניות, והיא לא משתנה גם כשאנחנו מנסים להיות ממש נחמדים. אין לי מושג מה חשב אלוהים לעצמו, אף פעם לא הצלחתי להבין אותו, אבל אני יודעת מה חשב היטלר כשרצה להרוג אותנו. הוא אמר זאת מפורשות, וכל מילה שלו היא כמו אגרוף בבטן:

"ההשגחה ייעדה אותי להיות המשחרר הגדול של האנושות. באתי לשחרר את האדם מרסן התבונה שהשתלטה עליו, מן הסיגופים המשפילים והבזויים של חזון שקרי הקרוי מצפון ומוסר, ומן התביעות שמציבים החופש והעצמאות האישית שרק יחידים מסוגלים לקחת על עצמם.

"היהודים הטילו שני מומים באנושות – ברית מילה בגוף ומצפוּן בנפש. אלו הן המצאות יהודיות... באתי לשחרר את האנושות מאזיקי הנשמה, מן הייסורים המשפילים שנגרמו על חזון השווא שנקרא מצפון ומוסר".

 (מתוך "דברי היטלר" מאת הרמן ראושנינג).

לפעמים אנחנו מתכחשים לכך, אבל בסופו של דבר, אנטישמיות נוגעת בלב ליבה של משמעות הקיום היהודי, ושל הרעיונות הפילוסופים שהיהדות שלנו נושאת בקרבה. את הנחמה שלי אני מוצאת בציטוט חזק אחר ומפתיע של אחד הסופרים המפורסמים בעולם, שאומר עלינו את מה שאנחנו מתביישים לומר על עצמנו.

"מה זה יהודי? שאלה זו אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מן יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסהו, רדפהו, שרפו, והטביעו, והוא, על אפם ועל חמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם שמדכאיו הציעו לו, בלבד שיתכחש לדתו ויטוש את אמונת אבותיו. יהודי - הנו סמל הנצח. הוא שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים; לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה'; הוא אשר זמן רב כל-כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה לא יכול להיעלם. יהודי הנו הנצחי - הוא התגשמות הנצח" (לב טולסטוי).