האם ה-7 באוקטובר יצליח ליצור שינוי בשיח התרבותי שלנו?

ישנה תופעה מוזרה בהיסטוריה: כאשר קבוצה או חברה מסוימת מגיעה לשיא הצלחתה - דווקא אז מתגלעים בה סכסוכים והיא מתחילה להתרסק. דוגמת מיקרו לכך היא להקת הביטלס, שהתפרקה בעקבות ריבים ומחלוקות, רק שנים בודדות לאחר שהפכה לאחת הלהקות המפורסמות בעולם. דוגמאות מקרו הן יוון הקדומה וממלכת ישראל. אלכסנדר מוקדון הוביל את האימפריה היוונית העתיקה למסע כיבושים רצחני, כבש בימי חייו את האימפריה הפרסית והגיע עד להודו. מיד עם מותו, הקצינים של אלכסנדר נלחמו על ירושת ההנהגה, עד שהאימפריה התפצלה לשלוש ממלכות מוחלשות, ששקעו לאיטן ופינו את מקומן מעל במת ההיסטוריה. ממלכת ישראל העתיקה הגיעה לשיא תפארתה ועושרה בימיו של שלמה המלך – וכבר בימיו של רחבעם בנו הממלכה התפצלה. מכאן החלה הידרדרות במצבן של שתי הממלכות, עד שנחתמה בחורבן בית המקדש הראשון.

עד לשביעי באוקטובר, אולי היינו יכולים לומר שמשהו מעין זה מתרחש כאן, במדינת ישראל. חפרנו את דרכנו החוצה מבית הקברות של ההיסטוריה, התאספנו מכל ארצות העולם, הקמנו קיבוצים ישובים וערים, ניצחנו במלחמות שוב ושוב כנגד כל הסיכויים, הפכנו למעצמת הייטק, הגענו לסוג של מנוחה ושלווה – ודווקא אז השסעים קרעו אותנו ביתר שאת מבפנים. מכיוון שהשגנו ביטחון ועמידות כלכלית (נכון שהקוטג' קצת יקר, אבל בואו לא נגזים. זאת לא תקופת הצנע...), ניתן לנו פנאי להפנות את המבט לצורך הרבה יותר בסיסי – לנהל שיח פנימי בתוך תוכנו כחברה. נדמה לי שזאת נקודת המפתח: זה השלב המכריע בהתפתחות של חברה. הוא זה שיקבע אם היא תעוף לגבהים חדשים, או תתרסק בעפר.

מהי הנחת היסוד בבסיס השיח שמתנהל בתוך החברה שלנו? זאת שאלת מיליון הדולר. האם השיח המתנהל בין "השבטים" השונים שבחברה מונע על ידי אינטרסים אישיים, כבוד עצמי וכוחניות בלבד? או שמא, לפני ואחרי כל המניעים הללו, שהם טבעיים ואי אפשר לצפות שימחקו בן רגע – עומד יסוד איתן של אידיאל נעלה יותר, חלום משותף שימשיך לאגד אותנו יחדיו בקשרים של אהבה ומשפחתיות, לא משנה מול איזה אתגר נתמודד? אם היינו מציבים את השאלה הזאת לישראלי הממוצע פעמיים, פעם אחת בשישי לאוקטובר ופעם אחת היום – אני מאמין שהוא היה עונה בכל אחת מהן תשובה הפוכה. אסונות משנים את סדרי המציאות, ובכך גם יש להם פוטנציאל להפוך תודעה.

באחת מנבואות הפורענות של ישעיהו הנביא, כאשר הוא מתאר כיצד כל הארץ מזדעזעת ונחרבת, וכיצד החלק העיקרי בעם מגורש לגלות, ישנו פסוק מרתק שמרמז על ההבנה, שסוף סוף, הבהיקה בתודעה הקולקטיבית: "והיה כעם ככוהן, כעבד כאדוניו, כשפחה כגבירתה, כקונה כמוכר, כמלוה כלוה, כנשה כאשר נושא בו". האסון לא חס על קבוצה זאת או אחרת. החורבן לא מסתכל על ייחוס או סממנים חיצוניים – הוא אינו פוסח על אף אחד. ההבנה הזאת יוצרת תודעה מאחדת. הגורלות שלנו קשורים אחד בשני, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. וכשם שהכישלונות שלנו כרוכים בקשרים שבינינו, כך גם ההצלחות שלנו תלויות בדיאלוג בריא ובשיתוף פעולה. זאת ההארה שהבליחה בעם שלנו בשביעי באוקטובר, וצריך לומר תודה לאינסטינקטים ההיסטוריים ולדי-אן-איי התרבותי שלנו, על כך שהיא התעוררה והתפשטה כל כך מהר ברחבי העם.

חכמת היהדות מכנה דיאלוג בריא בתוך קבוצה בשם: "מחלוקת לשם שמיים". במסכת אבות כתוב: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים - סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים". מחלוקת לשם שמיים משמעה, שגם בשעה שמתווכחים, הצדדים השונים מתעלים מעל לאינטרסים אישיים וקטנוניים, וזוכרים את העיקר – שהם רוצים את הטוב אחד בעבור השני, וששניהם חותרים אל האמת. כאשר אנחנו זוכרים זאת, אנחנו גם נמנעים מלרדת לפסים אישיים מיותרים, ונפטרים מן הצורך להעליב או להשפיל במילות גנאי את הצד שחושב אחרת. כל מעיינינו מרוכזים במה שחשוב: בשורש הבעיה וכיצד אפשר לפתור אותה.

במסכת אבות מובא מאמר דומה – "רבי יוחנן הסנדלר אומר: כל כנסייה שהיא לשם שמיים סופה להתקיים...". את המילה כנסייה, מלשון כינוס של אנשים, אפשר להחליף במילה "קהילה". פעמים רבות, מאמר המובא מפיו של חכם מסוים, מקפל בתוכו את סיפור חייו של אותו חכם. רבי יוחנן הסנדלר פעל בארץ ישראל בימים שאחרי מרד בר כוכבא, בתקופה שבה מלכות רומא הטילה גזירות קשות ואכזריות על היהודים בארץ ישראל, וכתוצאה מכך אנשים רבים היגרו בצער ובלית ברירה לבבל. התלמוד מספר, שגם רבי יוחנן הסנדלר החליט לברוח, אך כאשר הגיע לצפון הכינרת נזכר בארץ ישראל, קרע את בגדיו ובכה. בלחש הוא מלמל פסוק מספר דברים: "וירשת אותם וישבת בארצם",  פסוק שמכיל את ההבטחה של אלוהים לכך שעם ישראל יזכה לרשת את ארץ ישראל.

רבי יוחנן לא הצליח להביא את עצמו לחצות את הירדן. בעומדו צפונית לכינרת הוא החליט שהוא מעדיף לסכן את חייו ולהתמודד עם הגזירות הקשות והעוני בתוך ארץ ישראל, מאשר לחיות חיי נוחות ורווחה בגלות. הוא הסתובב וחזר על עקבותיו. סיפורו של יוחנן הסנדלר שופך אור על האמירה שלו, על מהי כנסייה שהיא לשם שמיים. כאשר עם ישראל יישא עיניו לתקווה משותפת, כאשר המחלוקות הקטנות, הארציות, יתנהלו מתחת לכיפת השמיים של אהבת העם ואהבת הארץ – אזי תהיה לנו קהילה איתנה שסופה להתקיים.