הסקת מסקנות אחר כך - כרגע, לא מסכימים לשיח מפלג

מלחמת חרבות ברזל שברה את החוצצים שבין האדם לבין העם. אנחנו יודעים שכל אדם הוא עולם במלואו, ראוי להתאבל ולבכות על כל נפש שנרצחה – ואף על פי כן, בימים שגרתיים איננו מסוגלים להזדהות עד כדי כך עם כל קורבן וקורבן. אם לא הכרנו באופן אישי את הנרצח, רובנו אולי הרגשנו רטט בלב, צמרמורת עדינה, אך מיהרנו להרחיק את הרגש ולהשאיר אותו רחוק, כאיש פלוני אלמוני שחייו התחילו, הסתיימו והסתכמו, בכותרת אחת בעיתון.

אי אפשר להאשים דרך התמודדות שכזו. בסופו של דבר, אנחנו מוקפים בכל כך הרבה סבל, שאם לא נעצום קצת עיניים – איך נוכל בכלל לחיות? ובכל זאת, בשביעי באוקטובר חרב ברזל הכתה וניפצה את זגוגית הטלוויזיה שהגנה עלינו, אותה גדר שקופה שהבדילה בין הצופים בסלון המוגן לבין האירוע המתרחש. התמהיל של כמות בלתי נתפסת של נרצחים, של המגוון הרחב של האוכלוסיות שנפגעו, והברוטאליות של המחבלים – הוא שפרץ את המרחב הפרטי של כל אדם בישראל, בין שהוא מכיר ובין שאינו מכיר אישית אף אחד שנפגע. זה לא משנה אם אתם חילונים בתל אביב או חרדים בירושלים, דתיים לאומיים בגוש עציון או דרוזים בגליל, ילדים או ילדות, קשישים או קשישות, תינוקות – זה היה יכול להיות אתם והמשפחות שלכם.

התמוטטות המחיצה שינתה את הצורה של העם לטוב ולמוטב. מצד אחד, הנגיעה האישית עוררה כוחות עצומים של גבורה, התגייסות והתנדבות, שלא ראינו כמותם דורות רבים. מצד שני, מצבם הנפשי של אנשים רבים יצא מאיזון והתערער. בימים אלו, מצבו של האזרח הישראלי הפרטי משקף את מצבו של העם – אבלות ואובדן שלובים ברוח גבורה מעשית סוערת, שדורשת לפעול ולהביא צדק וחסד, כאן ועכשיו.

חוכמת היהדות איננה פציפיסטית. למרות שמטרתה הסופית היא שלום, שהעולם יהיה מקום שבו "נמר עם גדי ירבץ" וכל העמים יכתתו את חרבותיהם לאתים, שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב" – היא סוברת, שלעיתים, מלחמה היא דבר הכרחי כדי להגיע לשם. בסידור התפילה, בברכה שמברכים על אור השמש, שמבשר את הבוקר ומגרש את הלילה (משל לשלום, שיבוא יום אחד וישטוף את העולם) מברכים את אלוהים: "...בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות...". במילים אחרות, כאשר הטובים מנצחים במלחמות הם זורעים מסרים של צדק וערכים מוסריים בעולם. כתוצאה מכך, בתהליך ארוך של דורות, העולם מתרפא ומפנים לאט לאט את החשיבות והמשמעות של השלום. אולי אפשר להסביר כך את הרציונל שמאחורי תפיסה זאת – כדי להשיג שלום יציב שישרוד לאורך זמן (או אפילו לנצח), הוא צריך להתלבש על יסודות של צדק. לסמוך על הרצון הטוב ועל הערכים של כל אדם זה לא מספיק – צריך שכל אדם ידע שלהיות מוסרי זה משתלם, ושמעשים רעים בהכרח גוררים עונש. שלום לא יכול להתקיים בלי צדק ומשפט.

בספר קהלת כתוב: "עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות.... עת מלחמה ועת שלום". יש זמן מתאים לכל דבר, ולעיתים אירועים שליליים הם שלב בדרך למטרה חיובית. לפעמים צריך להרוג כדי לרפא, לשבור כדי לבנות, להילחם כדי להביא שלום. אנחנו עכשיו בזמן מלחמה, וכדי "לזרוע צדקות" אנחנו צריכים להזרים את האנרגיות הנפשיות שנוצרו בנתיבים הנכונים. עד כה – עם ישראל עושה זאת בהצלחה שלא תיאמן. בן רגע כל שלטי ודגלי הפירוד והמחלוקות שנפרשו בערים ומעל כבישים מהירים התחלפו בקריאות עידוד, אחדות ומורל גבוה כגון "עושים הכל כדי שנישאר מחוברים". הפופולאריות של השיח המפלג התרסקה בבת אחת – שיח מאחד זאת האופנה החדשה. אולם, הסערה הרגשית שאנחנו חווים, אם לא נמשיך לנתב אותה בצינורות המתאימים - עלולה להתהפך כנגדנו.

חשוב וקריטי להמשיך להתנגד לכל שיח מפלג שאנחנו נתקלים בו, לא לשתף עמו פעולה, להבין שאם לא נעצור אותו הוא יפעפע בדם שלנו כארס של נחש. ביקורתיות עצמית היא הכרחית כדי שנוכל להפיק לקחים ולהשתפר, אך גם לה יש זמן ומקום מתאימים. במסכת אבות אמרו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפיו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשדל לראותו בשעת קלקלתו". עם ישראל כרגע עונה לכל הקטגוריות הללו – הוא כועס, המתים שלו מוטלים לפניו, הוא "נודר" לעצמו הבטחות על מה שחובתו לעשות, והוא אכן נתפס בשעת קלקלתו בפשלה איומה. המכנה המשותף לכל המצבים שהמשנה מזהירה אותנו מהם הוא מצב נפשי מעורער. המסר הוא ברור – כדי להפיק לקחים ולקבל החלטות חכמות ארוכות טווח, צריך זמן לעכל, הכאב צריך להיות פחות טרי. רק אז נוכל לחזור לצלילות ולנהל שיח שיש בו הקשבה.