אין מושלם: מה עושים כשהפרפקציוניזם משתלט עלינו?

אודיה היא אישה מוכשרת מאוד, שחקנית וזמרת בנשמתה. בכל בוקר היא נוסעת למקום עבודתה לתפקיד שאינו הולם את כישוריה: מזכירה בעירייה. היא לא מוציאה לאור את הכישורים שלה, למרות שהיא יודעת שהיא מאושרת כשהיא שרה, ובדיכאון כשהיא מתייקת. 

כשהייתה בת 4, אביה ואימה היו צועקים זה על זו. היה לה קול בתוכה שאמר לה "אם תהיי ילדה טובה, הכי טובה, תוותרי לאח שלך ותהיי זו שמסדרת ומנקה – לא יהיו צעקות, הכול יהיה בסדר. המציאות תהיה שפויה, רגועה, שלווה ושקטה. יתרה מכך, יראו אותך ויאהבו אותך אם תהיי הילדה הכי טובה". 

היום אודיה בת 44, הווי אומר, שקול זה בתוכה מנהל אותה במשך 40 שנה בדיוק. ייתכן שילדה אחרת הייתה הופכת לילדה ואישה מרַצָה, אבל לא במקרה של אודיה. מנגנון ההגנה שלה הוא פרפקציוניזם. היא שומעת קול מתוכה שלוחש לה: "את לא מספיק טובה". כן, נכון, מצד אחד הוא מסב לה רווחים: הסביבה מחמיאה לה על עבודתה המקצועית ועל כישוריה, הציעו לה קידום בכל המקומות שעבדה בהם, נותנים לה הכרה על כך שהיא טובה, שאפשר לסמוך עליה, ועוד.

אבל מן הצד השני, היא משלמת על ה"שירות" של מנגנון זה מחיר כבד: הוא גרם לה דיכאון כי הוא מספר לה שהיא אמא לא ראויה, אישה לא מספיק טובה, והמופע שהיא חולמת להעלות בטוח לא יצליח – לכן, במקום לשיר ולרגש קהל, היא עובדת בעירייה.

מנגנון הפרפקציוניזם מכניס תנאי לחייו של האדם: אתה תהיה ראוי לאהבה "רק אם", והתנאי הוא מחיר כבד מאוד, כי כשיש תנאי - היא לא מצליחה לאהוב ולקבל את עצמה איך שהיא (מוכשרת ומשתדלת מאוד אבל לא מושלמת). 

למה היא לא מצליחה להיות מושלמת? כי הקול הפרפקציוניסטי הוא שקרן. אי אפשר להיות מושלמת! ולמען האמת, חוץ ממנה, אף אחד גם לא מבקש ממנה להיות כזו. אפילו לא אלוהים בכבודו ובעצמו. הציפייה שכולם, כאחד, יחשבו עליך דברים טובים, תוביל תמיד לבור שחת רגשי.

הפרפקציוניזם מגן על האדם מבינוניות, מחוסר קבלה, מדעות של אנשים שיגידו "טוב, הוא לא משהו", ולכן הוא מצליח לשַׁתֵק את האדם. ואז, בשם ה"שלמות" המדומה והבלתי מושגת, לא מתאפשרות שום דרגות ביניים שיכולות להוביל בעתיד, גם אם לא לשלמות, לפחות למקצוענות. בשחור ולבן אין התפתחות. "הכול או לא-כלום" מייצר שיתוק.

איך אודיה תהפוך לזמרת מצליחה, אם היא לא מסכימה לעבור בשלבי הביניים האפורים: זמרת מתחילה, זמרת שעושה טעויות ומשלמת שכר לימוד, זמרת שגדלה, מתמידה ומופיעה, גם כשלפעמים ההופעות לא מושלמות?

פרפקציוניזם מוביל לתקיעות והימנעות

ישנם אנשים שהם "תלמידים נצחיים". הם נודדים מקורס לקורס, ומרוב ידע הם כבר יכולים להחליף את המורים שלהם, אבל אין להם ביטחון. הפרפקציוניזם אומר להם שהם לא יודעים מספיק, או שרק אם ישיגו את התעודה המחולקת בסוף הקורס – רק אז יוכלו לעסוק בתחום שהם חולמים עליו. ומה קורה בפועל? בסוף הקורס הם מחפשים קורס אחר. 

חברה של מיכל התלהבה: "כמה יפה השטיח שסרגת לבנותייך, אולי תסרגי לי שטיח דומה? בתשלום כמובן". מאותו הרגע החלה אצל מיכל סאגה שלמה של תירוצים וסיבות למה לא. דיון מעייף ומתיש התרוצץ בראשה במשך שעות, ימים ושבועות: מה אומר לה? ואם היא לא תאהב? ובכמה לתמחר?  הרי רק החומרים עולים 300 שקל... לבסוף מצאה תירוצים נוספים להימנעות, ולא סרגה לה את השטיח.

כעבור זמן הצלחתי לשכנע אותה לסרוג שטיח לחברה אחרת שביקשה ממנה. בלהט הרגע, ולאחר עידוד מסיבי מצידי, היא השיבה בחיוב לחברה, והשטיח קצר שבחים. בכל הפעמים האחרות – היא סירבה. הפרדוקס הוא, שבאותה אנרגיה שהתבזבזה על דמיונות כוזבים, מחשבות מיותרות ותירוצים יצירתיים, היא יכלה פשוט לסרוג...

מה הרווח שמעניקה לה ההימנעות? הידיעה המרגיעה שהיא לא נכשלת, שלא מבקרים אותה. זה עובד בחלק מהזמן לפחות, כי בשלב מסוים יבקרו אותה דווקא על ההימנעות שלה, והרי היא בעצמה המבקרת הכי גדולה של עצמה  – הן על העשייה והן על ההימנעות. 

אבל, כששואלים אותה על ההפסדים היא עונה: "למעשה לא הגשמתי את מה שרציתי, כי השאיפה לשלמות ניהלה אותי לגמרי. נמנעתי. אני עובדת בעבודה שאני לא רוצה לעבוד בה. אני לא עושה את מה שבאמת הייתי רוצה לעשות". 

ואם נשאל אותה "ומה לגבי העתיד? איך את רואה את עצמך בעתיד?", היא לא תוכל לענות, כי היא לא יודעת מה היא רוצה. השאיפה לשלמות השתלטה לה על הרצון. כלומר, היא יודעת מה היא באמת רוצה, אבל מפחדת לבטא בקול רם את חלומותיה. 

מה עושים כדי לא לתת לשאיפה לשלמות למנוע ממך לעשות דברים שחשובים לך, ולהגשים חלומות? מתחייבים. קובעים עובדות בשטח. ברגע שהתחייבת והצהרת – ההצהרות מחייבות אותך. כל ניצחון בעולם המעשה - הוא ניצחון חשוב.

העולם יכול בלי פרפקציוניזם?

דוגמה נוספת אוכל לתת מעצמי. ברוב תחומי חיי אינני פרפקציוניסט, אך בכל הנוגע לספרים שהוצאתי לאור – דווקא כן. הגעתי למקומות לא פשוטים עם עצמי ומול אחרים, אפילו כעסתי וביקרתי, כתוצאה מהניסיון להגיע לשלמות. 

כשהוצאתי לאור את ספרי "העולם לא יכול להתקיים בלעדיך" בשנת 2016, הוא לא היה שלם מבחינתי, בטח לא מושלם, אבל בכל זאת החלטתי להוציאו לאור. מדוע? כי ידעתי שהעולם זקוק למידע הזה, ושאין לי זכות לעכב אותו. מאז עברו כמה שנים, וההוצאה לאור הדפיסה אותו שוב ושוב. מתוך עשרות ההדפסות היו גם שבע מהדורות שונות. דהיינו, שבע פעמים שיניתי את תוכן הספר, ואף הוספתי פרק חדש. לכל מי שאינו מכיר את התחום, לא נהוג לשנות ספר שבע פעמים.

הניסיון חיזק ולימד אותי לעשות, מצד אחד, את הכי טוב, ומן הצד השני, לא לפחד להוציא לאור תוצרים לא מושלמים. למה?

כי כמעט תמיד אפשר לתקן.

כי אף פעם אין מושלם. זו אשליה.

כי פרפקציוניסטים מתעסקים יותר מדי בעצמם, ואז התוצאה היא שאין תוצאה. אין פירות. לא חבל? הגיע הזמן להתבונן החוצה לעולם שזקוק לכישורים שלכם, לספרים שלי ולכישרון השירה של אודיה.

כישרונות שאנחנו לא מוציאים לאור, בגלל פרפקציוניזם, מייצרים תסכול. יבוא יום והם ייצרו סבל אצל האדם. כישרון הוא כמו אנרגיה שרוצה להתפרץ. אם האנרגיה לא תמצא נתיב במקום המיועד לה, היא תחולל סערה במקום אחר בנפש.