יחיא סינוואר הבין לא נכון

במאמר “אורח רוח לחימה”, עמית סגל כתב: “לא רק ניתוח מציל חיים קיבל יחיא סינוואר ממדינת ישראל במהלך שהותו בכלא. הוא למד גם קורסים במחשבת ישראל של אחת האוניברסיטאות בארץ. במעמקי הבונקר שלו, כנראה בחאן יונס, הוא ממשיך להתעדכן באובססיביות מערוצי הטלוויזיה הישראליים. ממש כמו תאומו הרצחני מצפון, גם הוא רואה בתקשורת העברית מקור מידע מהימן יותר על הלכי הרוח בישראל מאשר מודיעין צבאי רגיל. אבל סינוואר עוקב אחריה באדיקות רבה עוד יותר מחסן נסראללה, מהטעם הפשוט שהוא מאזין למהדורות בשפת המקור. ככל הידוע, מדובר במנהיג האויב הראשון בהיסטוריה של העם היהודי שדובר עברית רהוטה”. 

אכן, ייתכן כי סינוואר הוא האויב הבכיר הראשון של ישראל המודרנית הדובר עברית צחה, אך כבר לפני קרוב לשלושת אלפים שנה אויבים השתמשו באנשים שבקיאים בשפה ובתרבות העברית ככלי נשק בלוחמה פסיכולוגית נגד העם היהודי. דוגמה יחידה במינה לכך באה לידי ביטוי במסע הכיבושים שערך סנחריב, ובמצור שהטיל על ירושלים.  שלא כמו יחיא סינוואר והחמאס, סנחריב מלך אשור הנהיג את האמפריה החזקה ביותר במרחב. צבא הפרשים שלו ריסק את כל הממלכות שנתקל בהן והאימה התפשטה מכל עבר. מבחינה צבאית, לממלכת יהודה לא הייתה אפילו עשירית מכמות הלוחמים שהייתה לסנחריב, וגם  אמא אמריקה לא נוצרה עדיין כדי לקחת  אותה תחת חסותה. 

 האשורים כבשו והיגלו את כל העמים והערים שבסביבת יהודה ובתוכה, עד שירושלים נותרה מכותרת לבדה מכל עבר, ללא אספקת מזון או מים. סנחריב האמין שזאת רק שאלה של זמן עד שיתייאשו. זה היה הזמן לשלוף את הנשק הסודי. מכת המחץ של אשור לא הסתמכה על כוח אלא על ערמומיות טהורה: מתוך הבנה שעם ישראל ניצב באחת השעות הקשות בתולדותיו, סנחריב זיהה את ההזדמנות והחליט לנסות לקרוע את העם מבפנים, ולכך הוא היה צריך אדם שמכיר את עם ישראל מבפנים, אדם שידע כיצד לשבור את רוחם - את רבשקה. 

כאן מתחילה פרשייה מרתקת בתנ”ך, כאשר רבשקה, ככל הנראה יהודי מומר שנשלח מטעם אשור, ניצב מול החומות ונואם לפני כל יושבי ירושלים בשפתם. בנאומו, באופן מפליא, הוא משתמש באופן ציני באמירות שאמר ישעיהו הנביא שנים ספורות לפני כן. אך בזמן שקריאתו של ישעיהו נועדה לעורר בעם חשבון נפש ולחזק את אמונתם, רבשקה משתמש בטענותיו כדי לשכנע אותם למרוד בחזקיהו. כך למשל, ישעיהו התנגד בנבואותיו להתקרבות הפוליטית של יהודה למצרים והוכיח את העם שלא יתלו את תקוותיהם באמפריה הפכפכה אלא יעבדו על מידותיהם ועל המוסר שלהם ויבטחו באלוהים. רבשקה יודע שרבים מהעם מכירים את טענתו של ישעיהו, לכן הוא מכנה את מצרים “משענת קנה רצוץ” ולועג למי שמאמין שיוכלו להצילם מאשור.

 טענה נוספת שלו מובאת כנגד חזקיהו, מלך יהודה, מתוך היכרות עם הפוליטיקה הפנימית של הממלכה. לפני זמנו של חזקיהו היו מזבחות רבים מפוזרים ביהודה, בהם כל אחד יכול היה להקריב קורבן לאלוהים. אחת הרפורמות שחזקיהו ניסה לעשות במלכותו הייתה להחזיר את עבודת הקורבנות ללבית המקדש בלבד, ולכן הוא אסר על השימוש במזבחים מחוץ לבית המקדש. רבשקה, שידע שישנם אנשים בעם שמתמרמרים על כך, שאל בלעג - על מי אתם סומכים? על חזקיהו? הוא הרי הרס את המזבחות של אלוהיכם!

בתום החלק הראשון של נאומו, מנהיגי יהודה שהאזינו לדבריו הפצירו בו לשוחח איתם בארמית, כך שרק המנהיגים יבינו “… ואל תדבר נא אלינו יהודית, באזני העם, אשר על החומה”.  אולם, הבקשה שלהם רק מגרה את רבשקה לצעוק בקול רם יותר ולהגביר את האיומים, ומיד הוא פנה בלשון בוטה ואמר לעם - כרגע אין לכם מה לאכול ולשתות מלבד הצואה והשפכים שלכם, אך אם תבטחו באשור: “ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו”.

כאשר נאומו מסתיים, התגובה של המנהיגים היהודים היא שתיקה - “ויחרישו, ולא יענו אותו דבר, כי מצוות המלך היא לאמור לא תענהו”. התנ”ך אמנם כתוב בתמציתיות, אך מאחורי המילים המעטות הללו ניתן להריח את הפחד, את הדילמות האדירות שמזעזעות את העם מבפנים. נאום שכזה היה עלול להתחיל מלחמת אזרחים בתוך ירושלים הנצורה. העם היה זקוק לתעצומות נפש וגבורה לא מובנת מאליה כדי להחזיק את עצמו, על אף המחלוקות, למרות לשונו החלקלקה של האויב, ולשתוק מתוך הבנה שרק אחדות יכולה להציל אותו ממצב הביש אליו נקלע.

אכן, יחיא סינוואר מזכיר את רבשקה בכמה מובנים. גם הוא מכיר את החברה הישראלית, ויודע להשתמש בידע שלו כנגדה. כך למשל הוא משתמש בחטופים באופן אכזרי וציני, בתקווה לעורר דילמות מוסריות שינגחו אותנו זה כנגד זה. אך הוא מזכיר את רבשקה גם ביהירותו, שמסנוורת את עיניו מלראות שהוא לא באמת מכיר את החברה הישראלית, לפחות לא את פנימיותה. הוא האמין, למשל, בעקבות שביתת המילואימניקים, שבשביעי לאוקטובר צה”ל לא יצליח לגייס נגדו מספיק לוחמים. היום החמאס הבין כמה הוא טעה בהערכה זו. הוא למד על בשרו שבזמן אמת עם ישראל מניח את כל המריבות ומגיע להבנה גבוהה יותר מכל מחלוקת, הבנה שאם נשמור עליה נהיה מסוגלים להכיל בזכותה את כל המחלוקות ולמצוא להן פתרונות יחד. נקודה זאת היא נקודת האחדות, הידיעה שלמרות כל הוויכוחים שלנו אנחנו משפחה אחת. במצב כזה, אין מקום לשיח של שנאה. כאשר זאת התודעה שלנו - שום אויב לעולם לא יוכל לנו.