"החבר שלי בעזה, ואני לא מצליחה להירדם"

שאלה:

"החבר שלי בעזה, אני לא מצליחה להירדם בלילה, לא מתרכזת ביום, וזה לא נגמר. איך ממשיכים?"

תשובה:

1. לפני כל עצה חשוב שתדעי שזו תגובה מובנת וטבעית לגמרי, ואלפים היום באותה צרה. אילו זה לא היה כך, הבעיה הייתה גדולה יותר.

2. אשאל אותך שאלה: למי, להערכתך, קל יותר מבחינה רגשית, לך או לחבר שלך? את ודאי תעני, ובצדק, שלחבר. מדוע? כי הוא שם מול האויב, במשימה העליונה שיש לאדם עלי אדמות: הצלת חיים, הצלת עם ישראל. אבל בעוד שהוא חי את זה, זה עומד מול עיניו, את רחוקה. את מבינה ומסכימה עם זה שכלית, אבל לא בחוויה.

ומכאן נגזרת ההקלה עלייך: לכל אדם יש אגפים שונים בנפשו. בימים אלה אין לך ברירה לחיות ברוב הימים באגף הגבוה ביותר בנפשך. תהיי חייבת גם את, כמוהו, להתעלות לאותה תודעת שליחות ברמה חווייתית. לא להתבייש לדבר במילים גבוהות, לבטא עוד ועוד את אמונתך בכל הערכים האלה. אולי תישמעי לעצמך קצת זרה, במקום לא טבעי, אבל זה חלק ממך, וזה הזמן של החלק הזה לצאת החוצה. זה הזמן להוריד ממאגר זיכרונות נערותך את כל המשפטים והסיפורים ההיסטוריים שלמדת. אנחנו בתקופה היסטורית!

בשמחת תורה שהיתי עם קבוצה גדולה של ניצולי שואה. עם תחילת האזעקות, זיכרונות מלפני 80 שנה החלו להישפך. הם אלה שעשו את ההקשר הזה, לא פוליטיקאים.

ואיך למעשה? את יודעת מה מביא אותך למקום הגבוה הזה. ככלל, כדאי לצרוך פחות תקשורת צינית ומורידה, ויותר תקשורת מחזקת. קריאה מחזקת, שיחות אישיות עם אנשים בעלי שאר רוח, ויש המון כאלה. עשי לעצמך רשימה של אנשים מרוממים ומחזקים שאת מכירה. אל תתביישי לגשת, לדבר, לשמוע מהם, זה יחזק אותך. הרי עם שלם נמצא במקום הגבוה שלו. אבל גם דברי בעצמך עם אחרים, תכתבי, תשפכי, תשתפי, הובילי אחרים מתוך המקום הגבוה שאת נמצאת בו. זו לא התנשאות, הרי הוצנחת לשם, לא בחרת בזה, ולכן זוהי בהכרח שליחות. הצטרפי לקבוצות נשים דומות לך, ונסי לרומם אותן שם.

בכלל, אנחנו כבר לעולם לא נהיה באותו המקום שהיינו בו לפני ה7/10. השיח, העניין, התכנים, הכל ישתנה ויתרומם, אז אפשר כבר להיות שם מעכשיו.

3. אבל מסיבה נוספת קל לו יותר: הוא אקטיבי במלחמה הזאת, פעיל, בתנועה, ואת סבילה. המסקנה הפשוטה? פעילות, תנועה. תהיי שייכת לקבוצת נותנים בדבר הקרוב לליבך. לפעול מעשית, להיות בתנועה. וב"הפוך על הפוך" - אם יציעו לך עזרה – קחי אותה, זו לא חולשה, זה מחזק אחרות, וגם זו נתינה...

4. על כל ההרפיות למיניהן כבר שמעת, במחשבה, בנשימות, בקשרי גוף-נפש וכו'. הנה אחת נוספת: יש במסורת שלנו מנהג עתיק. לפני השינה קוראים "קריאת שמע על המיטה". זהו קובץ של פסוקי שמירה, פסוקים מחזקים. את יכולה, בדומה לזה, לקבץ אוסף של משפטים כאלה, או להמציא לעצמך, לקרוא אותם לפני השינה, בנחת, בחזרות מרובות כמו מנטרות, ותירדמי בלילה מתוך האמירה הזאת.

5. ואיך תקומי בבוקר? אמרי לעצמך: "כעת התור שלי לדאוג לו יותר מאשר לעצמי. בימים כתיקונם הוא מרבה לעשות למעני, כעת תורי לעשות למענו!". מהו הדבר שתוכלי היום לעשות למענו? לשמור על השפיות שלך! כשם שאת רוצה את האיש שלך לידך, בריא וחזק, מתפקד ככל האדם, כך גם הוא רוצה בדיוק את אותו הדבר ממך. ואת יודעת מהי השפיות שלך! לעבוד, ללמוד, לקנות, לבלות, לדבר, לצחוק, וזה מה שיעשה לו טוב. תאמיני בזה! אם יש לך דרך, תעבירי לו את הידיעות האלה, ספרי לו על הקורס האהוב עלייך שהשתתפת בו אתמול. את חוששת שהוא יגיד: "הי, אנחנו כאן בעזה, בעולם אחר, והם שם יושבים בבתי הקפה?" ? אז זהו שהוא יגיד בדיוק להיפך. הוא יגיד: "איזה יופי! אני שם כדי שהיא תוכל להמשיך את חייה". כמה בנאלי, ככה אמיתי.

6. ולמרות הכל, מן הסתם את תופסת את עצמך בכל מיני רגעים במשך היום מהרהרת בגרוע מכל, נכנסת לרחמים עצמיים, מתמסרת לפחדים, מתרגמת הספדי נופלים שאת שומעת, לכדי דמיונות קשים. ברגע שאת מודעת לזה, תעצרי. תהפכי את זה! כן, בכוח. אנחנו יכולים לבחור את הדמיונות שלנו. למשל, דמייני את הפגישה שלכם אחרי שהכל כבר נגמר. אם את אישה מאמינה - "תחשבי מחשבות בהירות...ותתפללי לטוב" ("הקיץ הזה תלבשי לבן...", נעמי שמר), תרשי לעצמך להתפלל תפילה חופשית במילים שלך. ואם אינך אישה מאמינה, התרכזי במחשבות חזקות של טוב, בדמיונות חיוביים, בתוכניות חיים משותפות לעתיד, ושלחי לו אותן ישירות מליבך. זה עולה הרים וגבעות, חוצה שריון וחומות, וזה יורד לעמקי מנהרות. זה יגיע ישר לליבו, ויתן לו כוח.

כתבי את כל המחשבות והדמיונות הטובים האלו, עדיף אפילו פיזית, במכתבים בכתב יד. מכתב מושקע, מנוסח היטב, גבוה, אמיתי. תקדישי לו זמן, זה שווה. את לא כתבנית כזאת? מספיק פתק קטן עם כמה מילים.

את המכתב תשמרי במגירה, תקראי בו מדי פעם כדי להתחזק, אבל רק אחרי שתשלחי לו וירטואלית, ותשלחי גם לעצמך, באהבה, ותשלחי לילדים שלכם, שיבואו בעוד כמה שנים ויקראו את זה. אמן.