למה הם כל הזמן מתסיסים? כי הם עמוסים!

ישראל נכנס הביתה עייף ועצבני אחרי יום עבודה עמוס. 

עוד לפני שהוא הניח את המפתחות בסל המפתחות, אישתו, שירה, רצה אליו עם התינוקת בת ה-8 חודשים והפעוט בן השנתיים שלהם. היא עצבנית וחסרת סבלנות, הילדים צורחים והוא שולחת לעברו צעקה: "קח אותם ותן לי 10 דקות לנשום...". מד העצבים של ישראל עולה, אבל הוא לוקח אותם ונותן לה 10 דקות לנשום. 

הוא מנסה להרתיח לעצמו קומקום לקפה אבל הבן שלו מחליק ובוכה ואחריו מצטרפת לבכי גם הקטנה. מד העצבים של ישראל ממשיך לעלות. "אפילו לא שאלו אותי מה שלומי כשנכנסתי הביתה", הוא חושב לעצמו.

בינתיים, עד שיחלפו 10 דקות הנשימה של שירה שהיא כל כך חיכתה להן כל היום, הוא נכנס וגולל ברשת החברתית ורואה פוסט על בחור שיצא להפגין בעד חילופי שבויים, וזהו, די, זה הקש ששבר את גב הגמל. סף העצבים של ישראל הגיע כבר כל כך גבוה, זה כמו קנקן שהתמלא במים ועכשיו הם מתחילים לדלוף החוצה בלי שליטה.

ישראל נכנס להגיב על הפוסט וכותב וכותב, מקשט באימוג׳ים כועסים ומפלפל את התגובה במילים גסות, האשמות כלפי המדינה, הממשלה, השמאל ועוד כל מיני אוכלוסיות שהוא קטלג ביחד שלטענתו צריכים לעוף מהמדינה שלנו. 

זהו. הקומקום רתח. שירה חזרה מ-10 דקות הנשימה שלה וסף העצבים של ישראל הצליח לרדת קצת. אבל התגובה ברשת נשארה שם ובינתיים כל מי שנתקל בה נדבק גם הוא בעצבים של ישראל, והרשת תוססת מעצבים ופילוג.

שיטת ימימה שייסדה ימימה אביטל זצ״ל מתארת את המצב הזה של הקנקן הדולף בתור 'עומס'. היא אומרת: "מי שצועק, מי שמעליב, מי שמתסיס או מפלג הוא עמוס".

העומס לא מאפשר לנו לפעול עם חיבור לכוונות הטובות שלנו. 

העומס לא מאפשר לנו לראות את הכוונות הטובות של האחר.

העומס משקר לנו שאם נכאיב לאחרים יכאב לנו פחות, ושהפתרון לקושי והכאב שלנו נמצא אצל האחר.

מי שמאמין לעומס שלו מתנהג בצורה הרסנית ובסופו של דבר, הבעיות שלו לא נפתרות. להיפך, הן רק גדלות. 

העצה שנותנת ימימה למצבי העומס היא לתחום אותם. אם העומס הוא כמו אש שמתפשטת,  נרצה להקיף אותה בגדר כדי שלא תכלה כל חלקה טובה.

אל תאמינו לעומס!

מאחורי התגובה המתסיסה והמפלגת ברשת עומד אדם "עמוס". 

הכוונות שלו טובות. הוא רק רצה לשמח את הבוס שלו ולעמוד ביעדים, לפרנס את הבית שלו בכבוד ולזכות בבונוס הזה שהוא היה כל כך קרוב אליו, לעזור לאישתו שגם היא עמוסה בבית עם הילדים ולקבל איזו דקה של שקט לשתות קפה בסוף היום. הוא רוצה שיהיה כאן טוב במדינה ונחייה כאן בשלווה וביטחון, ובעיקר, הוא רק רצה שישאלו אותו מה שלומו. אבל זה לא קרה ובמקום זה העומס ניצח.

כשאנחנו מאמינים לעומס אנחנו נדבקים בו גם. אנחנו נופלים לשקר ואנחנו ממשיכים  להעמיס. מגיבים בחזרה ברשת באופן מפלג, בשנאת חינם, צועקים על האהובים עלינו ומתרחקים מהם. הריחוק והפילוג הזה מחליש אותנו כפרט וכעם. 

זה לא חייב לקרות. יש לנו הזדמנות לצמוח. לא ליפול לשקר של העומס. זו לא המהות של האדם שמולנו. המהות שלו היא טובה ויש בו חלק אחד, 5% מתוכו שיצאו מאיזון, כי קשה לו, כי עוברים עליו דברים. זו ההזדמנות שלנו להסיט את תשומת הלב אל 95% האחרים שבו, לראות את המהות והכוונת הטובות שלו.

ישראל עכשיו שותה את הקפה שלו ונרגע. 

שירה ניגשת אליו ושואלת אותו: "מה שלומך היום? אני רואה שהיה לך יום קשה", וישראל נושם ומחייך.

ישראל הוא כל אחד ואחת מאיתנו. הוא העם שלנו. 

עברנו הרבה, עברנו יותר מדי, הקומקום שלנו רתח והקנקן שלנו דלף. אסור לנו להאמין לעומס. הוא לא אנחנו. הוא לא המהות שלנו. במהות שלנו אנחנו אחים. אנחנו טובים ואנחנו ראויים לעתיד טוב במדינה שלנו.

במקום להמשיך להעמיס ולהגיב אחד לשני מתוך העומס האישי שלנו, בואו ניקח את ההזדמנות לצמוח בשתי ידיים, ניקח נשימה, נסתכל על הטוב שבאחר, ואולי נוסיף גם שאלה: "מה שלומך היום?".