גם כשאנחנו מדחיקים את השונות שלנו, אויבינו תמיד זוכרים אותה

ציציות מתנפנפות מעל מדיהם של חיילים חילונים למהדרין; הפרשת חלה שהפכה לטרנד לאומי; פזמונים בעלי מסר יהודי מובהק שמוכרים כלהיטי המלחמה; שופרות שנכנסו לפק"ל הבסיסי של כל גדוד שמכבד את עצמו; כל אלו תופעות שכולנו הבחנו בהן מאז פרוץ המלחמה. הבחנו, אבל לא בהכרח הבנו עד הסוף.

מתקפת הפתע האכזרית של חמאס בבוקרו של חג שמחת תורה הייתה רעידת אדמה עוצמתית לחברה הישראלית, שרעשי המשנה שלה ימשיכו ללוות אותנו לעוד שנים ארוכות. אחת ההשפעות המיידיות שלה, שרישומה ניכר כבר בימים הראשונים למלחמה, היתה התעוררות חזקה לשיבה אל היהדות, המתבטאת בשלל הדרכים שנמנו לעיל ובאופנים רבים נוספים. גיא הוכמן, קומיקאי ישראלי חילוני, סיכם זאת היטב במילים קצרות: "אחרי השביעי באוקטובר כולנו יותר יהודים. קיבלנו כאפה לחיים שאומרת 'אח שלי, לא משנה איפה תהיה, ירדפו אחריך כי אתה יהודי".

תגובה זו נראית לרבים מאתנו טבעית, אבל כשחושבים עליה מעט, היא אינה מובנית מאליה. מדוע העובדה שחמאס תקף אותנו בגלל היותנו יהודים גורמת לנו לשוב אל המסורת? אם אני אדם חילוני שעד השישי לאוקטובר לא לבש אף פעם ציצית, לא הולך לבית כנסת חוץ מיום כיפור, הניח תפילין אולי בבר-מצווה והיה נבהל אם איזה מג"ד הזכיר את אלהים בנאום כניסה לקרב – באיזו דרך טבח אכזרי של אלף ומאתים יהודים תגרום לי לשנות את השקפתי? האם זו סוג של נקמה בחמאס? מה הלוגיקה כאן?

דומני כי תופעה זו חושפת שאצל רבים מאד בחברה הישראלית, ההתרחקות מהמסורת אינה נובעת מסלידה ממנה או מקנאות חילונית אלא מחוסר נוחות עם תודעת הייחוד היהודית. אנו רוצים לחשוב שאנו כמו כולם, מערביים, מודרניים, והנחת תפילין או לבישת ציצית נתפסת על ידינו כדבר מוזר שמסמן אותנו כשונים. אחרי הכל, אנחנו משתוקקים להיות 'נורמליים', עם ככל העמים. אולם כאשר תוקפים אותנו, אנו מבינים לפתע שאי אפשר לברוח מכך – אנחנו שונים, מיוחדים, ואם ננסה להתכחש לכך, אז יבואו האויבים שלנו ויזכירו לנו זאת בדרך הכי כואבת שיש. 

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (1820-1892) היה ראש הישיבה השלישי של אם הישיבות המודרניות, ישיבת וולוז'ין, והראשון לשושלת מפורסמת של רבנים, "בית בריסק" (שלא להתבלבל עם נינו, הרב מבוסטון, הנושא אותו שם). הוא חי ופעל במזרח אירופה במהלך המאה ה-19, מאה שהתאפיינה מצד אחד בתהליך הולך וגובר של התרחקות הנוער מהמסורת היהודית וניסיונותיו להשתלב בחברה הלא-יהודית ומצד שני ברדיפות אנטישמיות הולכות ומתגברות. בעולם הישיבות מיוחסת לו האמרה השנונה, המתארת בתמצית את התופעה הנ"ל: "אם היהודי לא עושה קידוש, הגוי עושה לו הבדלה".

משפט זה משחק על המשמעות הכפולה של המילים "קידוש" ו"הבדלה". קידוש הוא הטקס שאנו עושים בכניסת השבת, על מנת לייחד את היום ולציין את קדושתו. הבדלה היא הטקס שאנו עושים בצאת השבת, על מנת להבדיל את השבת משאר ימי המעשה. וכשם שהשבת קדושה מימי החול כך גם ישראל קדושים מהעמים, כפי שאנו מציינים הן בטקס הקידוש והן בטקס ההבדלה.

להיות קדוש זו לא תמיד פוזיציה נוחה. זו פוזיציה תובענית, מחייבת. הקדושה מחייבת את ישראל להתנהל ביום השבת אחרת מאשר בימות החול, להיזהר ממערכות יחסים אסורות, לשמור על צלילות דעת ולהימנע מכישוף או תקשור עם רוחות מתים. ואלו הן רק מקצת מן המצוות המוזכרות בפרשת קדושים בחומש ויקרא. הקדושה מחייבת. לא פשוט להיות קדוש.

לפיכך, החל משחר ההיסטוריה של עם ישראל, היו לא מעט יהודים שביקשו להשתלב לא לשאת על גבם את הצ'יפ המסמן אותם והופך אותם למיוחדים ושונים. הם רצו להיות אחד מהחבר'ה. להרגיש שהם יכולים להסתובב בניו-יורק או בברלין ולהרגיש מקובלים, לשמוע אותה מוזיקה, לרקוד באותן מסיבות. לא היה להם נוח להיות שונים. הם לא רצו לעשות קידוש.

אך שוב ושוב במהלך ההיסטוריה, בכל פעם שהיה נדמה ליהודי שהוא יכול לוותר על הקידוש ולהיות כמו כולם, באו שונאי היהודים ועשו לו הבדלה: סימנו אותו מחדש על ידי רדיפות, פוגרומים, הפליה. בכל פעם כזו הם הזכירו לו: תרצה או לא, אינך כמו כולם.

בתקופתו של הרב יוסף דב, חי יהודי נוסף שכולנו מכירים היטב: יהודי שלא רק קיבל תזכורת כזו מהגוי האנטישמי אלא גם הפנים אותה ומינף אותה לתנועה היסטורית אדירה. ליהודי הזה קראו בנימין זאב הרצל. הרצל גדל בסביבה שהאמינה כי היהודים הם חלק בלתי נפרד מאירופה, ולו רק יזנחו את ניסיונות ההתבדלות שלהם (כלומר את "הקידוש"), שכניהם יקבלו אותם בחפץ לב. אולם, משפט דרייפוס לצד התנכלויות אנטישמיות שפגש עוד בהיותו סטודנט למשפטים באוניברסיטת וינה, הביאו את הרצל למסקנה שאיננו יכולים להידמות לגוים. וכך הוא כותב בספר "מדינת היהודים", הספר שזיכה אותו בתואר "חוזה המדינה":

אדמה כי הבינותי את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחֻברו יחדיו. הנני מביט אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד [...] הלחץ והרדיפות לא יוכלו לנו לכלותנו. אין עם בתולדה, אשר נשא וסבל צרות ומצוקות כמונו. אולם רק את הנחשלים אחרינו הביאו הרדיפות והגזרות הרעות לידי בגידה בעמם, והיהודים, אשר לבם אמיץ בגבורים, יתעוררו לשוב אל חיק עמם בכל עת אשר יחלו להציק להם.

רדיפת היהודים הזכירה להרצל שהוא יהודי ותזכורת זו גורמת לו לשוב אל עמו. הוא הבין שהוא שונה והסיק מכך שהמקום היחיד שבו יהודי יוכל להיות הוא עצמו באופן מלא הוא בארץ ישראל, במדינת היהודים. רק שם היהודי יוכל לעשות קידוש בגאון ולא יצטרך לנסות לשאת חן בעיני שכנו הגוי.

למרבה הצער, למרות ההתגשמות המופלאה של חזונו של הרצל, נראה שגם כאן בארצנו רודפת אותנו המחלה הגלותית של הבושה מפני הגוי. ישראלים לא מעטים מתביישים ביהדות שלהם. לא נעים להם שנבחרת הכדורגל הישראלית לא תשחק בשבת. הם רוצים שהנציגות של ישראל לאירוויזיון תישמע ותיראה כמו שיכפול גנרי של כל נציגות אחרת. הם מתביישים שמא ניחוח יהדות ידבק בהם במפגשיהם עם קולגות מעולם האקדמיה או העסקים. לא נעים להם להסתובב באירופה או בארה"ב ולהרגיש שהם לא כמו כולם.

אבל גם אם אנחנו מדחיקים, האויבים שלנו לא שוכחים. הם ממשיכים לראות בנו חריגים, שונים. הם מזהים את האחרות שלנו, ועושים לנו הבדלה: מסמנים אותנו על ידי דם.

בפרשת השבוע מצווה אלוהים על בני ישראל לסמן את פתחי בתיהם בדם הכבש שהקריבו כקורבן פסח, כדי להבדיל את עצמם ממצרים ולצאת לחירות. בפעם ההיא, ישראל בחרו באלוהי ישראל ובזהותם כעמו המיוחד. הם עשו קידוש, ולא נדרשו לתזכורת כואבת יותר. נקווה שכאז כן היום, ההתעוררות של החברה הישראלית  לשאת בגאון את זהותנו היהודית הייחודית, תסלול לנו כמו לאבותינו במצרים את הדרך לחירות אמיתית.