על הפחד מכשלון כולנו מדברים. את הפחד מהצלחה – מחביאים בארון

הפחד מכישלון הוא חבר מוכר מאד גם אם לא-מי-יודע-מה אהוד. אך מה בנוגע לבן-דוד הקרוב שלו – הפחד מהצלחה? כולנו פגשנו אותו אין ספור פעמים, אך משום מה, דווקא אותו אנו מחביאים בארון.

לפני מבחן מאתגר, ראיון עבודה מלחיץ, פגישה חשובה, תחרות ספורטיבית וכל משימה שחשוב לנו להצליח בה, הסביבה כולה תתמוך בנו ותיתן לנו חיזוקים להעצמת תחושת המסוגלות שלנו. היא תעביר לנו את המסר: אתם יכולים – אנחנו מאמינים בכם. אך מי היה מאמין כי פעמים רבות אנו פוחדים דווקא משום כך? פוחדים מההצלחה?

בשדה הטיפול הפסיכולוגי, התופעה של פחד מהצלחה מוכרת מאד. כבר אבי הפסיכולוגיה המודרנית, זיגמונד פרויד, נתן לתופעה זו אפיון קליני. פרויד מתאר אנשים שההצלחה שלהם הביאה אותם להתפרקות – "Wrecked by success". במקרים אלו, התפתח באדם דפוס של חבלה עצמית או הזנחה דווקא בעקבות השגת המטרה אליה שאף בכל כוחו, כביכול ההצלחה הממה אותו והביאה אותו להתכחש לה ולטשטש אותה באמצעות הרס עצמי.

פרויד מוצא לכך הסבר דרך המערכת המושגית בתורה הפסיכולוגית שלו. הוא רואה בדחיית ההצלחה ביטוי נוסף לתסביך אדיפוס – תחושת אשמה על התשוקה לרצח האב. ההצלחה מתפרשת אצל האדם כאיזו שבירה של תקרת זכוכית שהוצבה לו מלמעלה בידי דמויות הסמכות שגידלו אותו – בראש ובראשונה ההורים, ובאופן כללי יותר – החברה כולה. כל הצלחה היא פריצה עצמית – משהו שהאדם עושה בעצמו ולא מוגש לו על מגש של כסף בידי החברה.

החברה וההורים מעניקים לאדם בסיס מסוים, טוב יותר או טוב פחות. כדי להצליח, אדם חייב להתעלות מעל בסיס זה, להביא את עצמו למרכז הבמה ולתת לכישרון שלו לצעוד צעד אחד הלאה. בפעולה זו, הוא מתנתק מהחיק החם והתומך של ההורים והחברה, ונמצא לבדו מול אור הזרקורים. רגע זה, טוען פרויד, מעורר אימה באדם כיוון שהוא משליך עליו אשמה – אשמה על ההתנתקות מההורים והחברה.

הסבר אחר לתופעה זו, ברוח אופטימית יותר ותנכי"ת יותר, מספק הפסיכולוג אברהם מאסלו. מאסלו, שידוע בזכות פרימידת הצרכים שלו, מציב במרכז ההגות הפסיכולוגית שלו את המימוש המלא של הפוטנציאל האנושי שבאדם (Self-actualization). אחד החסמים לכך הוא מה שמאסלו מכנה "תסביך יונה" (Jonah Complex), על שם יונה שלנו – יונה הנביא.

יונה, כזכור, מסרב לשליחות שאלהים מפקיד בידו – להוכיח את אנשי נינוה על מעשיהם הרעים ולעודד אותם לתקן זאת. תחת זאת, הוא נמלט בספינה, ומעדיף למות בים מאשר לעשות את שליחותו. הנימוק שלו לכך הוא: זה לא יתמיד. אנשי נינווה יחזרו לתשובה לרגע, אבל בעוד יומיים הם יחזרו לסורם.

מאסלו מזהה בכך דפוס. הוא מסביר כי אנו מפחדים מהצלחה, למרות שאנו מסוגלים אליה, כי אנו חרדים מהאחריות שהיא תטיל עלינו. ההצלחה מביאה אותנו לרמה חדשה של קיום, ויחד אתה, מגיעים אתגרים חדשים. יש לנו פתאום הרבה יותר מה להפסיד. לכן אנו מעדיפים להזניח את עצמנו, להידרדר, ללכת לישון, לשקוע במצולות...

פחד זה מהצלחה קיים כמדומני לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הציבורית. הימים האחרונים הם אולי דוגמה לכך. בלילה אחד ישראל הצליחה לחסל באופן מדויק ומעורר השתאות שניים מהאויבים הבכירים שלה, אחד בלב ליבה של לבנון ואחד בלב ליבה של איראן. בשורות אלו מצטרפות לאישור הסופי לחיסולו של מוחמד דף, בהתקפה ישראלית שנערכה לפני מספר שבועות.

ישראל פגעה עמוק והצליחה להכאיב היטב לאיראנים. באחת הפעמים הראשונות בחודשים האחרונים, כבודם וביטחונם עורער באופן עמוק. הם אינם מרגישים בטוחים בביתם יותר. ישראל, לעומת זאת, שיקמה במעט את כבודה המחולל. היא זכתה להצלחה של ממש.

אך עתה, עם ההצלחה מגיע גם הפחד. ההצלחה מציבה אותנו שוב על הבמה הבינלאומית ככוח פעיל ולא רק כבן חסות של מעצמות גדולות ממנו. האם אנו מסוגלים לעמוד במשימה?

למה פחד אברהם?

מאסלו, כאמור, רואה ביונה הנביא את המודל של פחד מהצלחה. אולם, כמדומני שיש דוגמה תנכי"ת אחרת, מובהקת הרבה יותר, לפחד זה: אברהם אבינו. דוגמה זו גם רלוונטית מאד למצב שבו אנו נמצאים.

אברהם אבינו מגיע לארץ כנען מאור כשדים עם האחיין שלו, לוט. בהתחלה, הוא משתדל להיטמע ולהימנע מחיכוכים מיותרים עם השכנים שלו, הכנענים. הוא אפילו נפרד מלוט, כי הוא לא רוצה להתעמת אתו על שטחי מרעה. אולם, שלא מטובתו, הוא נגרר למלחמה אזורית. ארבעה מלכים מאזור עיראק של היום מכריזים מלחמה על חמשה מלכים מקומיים. במהלך המלחמה, אחיינו לוט נופל בשבי, ואברהם מרגיש כי מצב זה אינו מותיר לו ברירה אלא לקחת צד. הוא מגייס את כל החמולה שלו ומצטרף למערכה.

אברהם זוכה להצלחה פנומנלית בקרב. הוא משנה את תוצאת המלחמה, מביס את ארבעת המלכים ומחלץ מידיהם את לוט. לפתע, אור הזרקורים מכוון לעברו של אברהם. הוא כבר אינו שכן חביב ונחמד שמנסה להיות בסדר עם כולם אלא כוח עולה בסביבה, שמשנה את המאזן הגיאופוליטי. מלכי הסביבה מתחילים לשים לב אליו ולחלוק לו כבוד.

האם הצלחה זו מעניקה לאברהם דחיפה של עוצמה ובטחון? מיד לאחר סיומה של פרשה זו מספרת התורה על מחזה מוזר מאד של אברהם: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד". התוצאה של כל האירוע הייתה, כך מסתבר, פחד. אברהם לא הרגיש טוב עם עצמו לאחר ההצלחה הפתאומית אלא להפך – הוא החל לפחד. הוא קיבל לפתע נוכחות על הארץ וגילה – זה אמיתי. זה באמת הולך לקרות. הוא יורש את הארץ, וזה קורה כאן ועכשיו. ההצלחה הממה אותו, והוא התמלא יראה. הוא החל לפקפק בעצמו ולשאול: האם אני באמת מסוגל? כיצד אוכל להתמיד בכך?

מיד אחר כך מספרת התורה כי כדי להפיג את חששו, אלוקים כורת אתו ברית, ברית בין הבתרים. ברית זו מתוארת בתור חוויה מבעיתה: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו". ודווקא מתוך הפחד הזה מתגלה אליו אלוקים ואומר לו: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי".

הבטחה זו היא ההבטחה המקיפה ביותר שניתנה לאברהם. למעשה, ישראל מעולם לא גרו בכל שטח זה, גם לאחר כיבוש הארץ בימי יהושע. משמעותה של הבטחה זו אינה בהכרח שנשלוט בכל השטח שנזכר בהבטחה זו. משמעה הוא האמירה: אתה נוכח כאן. אתה שחקן מרכזי בגיאופוליטיקה האזורית. הארץ הזו היא שלך. אינך אורח כאן יותר.

בימים אלו אנו נמצאים ברגעים דומים. רגעי אימה גדולה וחשכה שנובעים דווקא מההצלחה שלנו. לא ההצלחה של השבוע האחרון אלא של שבעים וחמש שנה האחרונות. הצלחנו לבנות כלכלה משגשגת, צבא חזק וחברה תוססת. אך אולי, דווקא משום כך אנו מרגישים מעורערים בכל התקופה האחרונה. איננו יודעים מה לעשות עם ההצלחה הזו. אנו מפחדים מהעובדה שהצלחנו, שאכן קיבלנו נוכחות בארץ.

האם יש איזו התרה פלאית של פחד זה? אינני סבור כך. זהו פחד שאנו צריכים לעבד ולהתגבר עליו. ואולי אנו נדרשים גם לברית חדשה? מי יודע.