עברית בימי מלחמה - איך לומר את מה שאין לו מילים?

מה עונים לשאלה "מה שלומך"?

בחודשים האחרונים נעות התשובות מ-"שלומי כשלום עמי" (לקוח משיר של חיים גורי), ל-"בסדר, עם כוכבית" או "בסדר עד כמה שאפשר". לענות סתם "בסדר" כבר פחות מקובל...

זוהי אחת האנקדוטות שהועלו בכנס השפה העברית ה-17 "לשון ראשון", שנערך בין התאריכים 6-5 בפברואר בהיכל התרבות בראשל"צ. השנה הוקדש הכנס לחשיבותה של השפה בימי לחימה והשפעתה בזמנים קשים, על רקע האנטישמיות העולה ברחבי העולם. אחד המושבים בכנס, שהתקיים ב-6.2, עסק בשאלות כמו: "איך לדבר על מה שקשה להכילו", "באילו מונחים לתאר אירועים שלא הכרנו עד כה" ו"אילו עקבות תשאיר המלחמה בשפה אחרי שתסתיים".

עורך ומנחה המושב היה ד"ר רוביק רוזנטל, בלשן, מילונאי, עיתונאי וסופר, והשתתפו בו תא"ל (במיל.) אבי בניהו, יועץ אסטרטגי, דובר צה"ל ומפקד גל"צ לשעבר; סא"ל (במיל.) טלי ורסנו-אייסמן, מרצה בחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית ת"א-יפו ומסבירת פיקוד העורף בתקשורת לילדים והורים; אלון עידן, עיתונאי ועורך בעיתון "הארץ" והרב עילעאי עופרן, פסיכולוג, רב קבוצת יבנה וראש המכינה הקדם צבאית "רוח השדה".

בתחילת המושב, התייחס ד"ר רוביק רוזנטל לסיסמאות המלכדות שפרצו לחיינו, ובראשן - "עם ישראל חי". לדבריו, הביטוי אינו לקוח מהתנ"ך וגם לא מהתלמוד אלא נולד בסוף המאה ה-19 כסיסמה חסידית שאף לוותה במוזיקה חסידית. בכל פעם שפקדו את עם ישראל צרות ופרעות, נהגו להשתמש בביטוי זה, והוא זכה לשימוש פופולרי בעיקר בזמן מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות, כאשר הזמר שלמה קרליבך הלחין ב-1965 את השיר "עם ישראל חי" לעצרת הסולידריות של התנועה בניו יורק. בחודשים האחרונים נאמר הביטוי אינספור פעמים על ידי אנשי צבא, מנהיגים ישראלים ואף זרים, וגם אזרחים מן השורה, כסמל לנצחיות העם היהודי, שגם הפעם לא יוכלו להכריעו. ביטויים נוספים שהפכו פופולריים הם "היפוך הקערה", "הכרעה" (מ'הכלה', עברנו ל-'הכרעה'), "עד הניצחון" וכמובן, הסיסמה המפורסמת "ביחד ננצח". העיתונאי אלון עידן טען כי הסיסמה הזו דווקא מבטאת מצוקה - אנחנו נגררנו לסיטואציה כי לא היה לנו 'ביחד', היינו חלשים. לדברי הרב עופרן, משמעות הביטוי היא, כי עם ישראל יודע להתאחד מול אויב משותף. המן הרשע, צורר היהודים, נקרא כך משום ש'צרר אותנו לצרור אחד', כלומר, כל היהודים בממלכת פרס התאחדו מול גזירת השמד של הצורר.

עוד תופעה לשונית מעניינת בימי הלחימה, היא השימוש הנפוץ בפעלים בבניין פיעל: מיטוט, ריסוק, חיסול, סיכול, חיזוק. בעבר, העדיפו בצבא להשתמש בביטוי המכובס 'סיכול ממוקד' כדי לתאר חיסול ואילו היום, כשאנחנו 'עצבנים' (לדברי בניהו), משתמשים במילה 'חיסול' בבירור. לדברי בניהו, בעבר נהגו לומר 'עסקת שבויים', ואילו היום מדברים על 'חטופים' מה שמדגיש את פעולת החטיפה ולא רק את מצב השבי.

ואיך נקרא לאירוע הנורא - אסון, שואה, טבח או ה-7 באוקטובר? ד"ר רוזנטל בישר לקהל כי האקדמיה ללשון עברית אישרה לומר פשוט - 7 באוקטובר (בלי ה"א הידיעה).

ומה בנוגע לשם "השבת השחורה"? מתברר כי הוא כבר ניתן בעבר ליום שבת, 29 ביוני 1946, בו ביצע השלטון הבריטי בא"י עוצר וחיפושים ועצר רבים ממנהיגי היישוב העברי, כך שמי שבוחר להשתמש בו, צריך לדעת שזו השבת השנייה שנקראת כך.

מושגים נוספים שמלווים אותנו בימים אלה הם "מכונת הרעל", "עזה תחתית" ו"עוטף עזה" – שהפך ל"עוטף ישראל". מרבים להשתמש גם בביטוי "עצימות גבוהה" שהוא מקביל ל-'אינטנסיביות', ומתקבל בברכה על ידי אוהבי הלשון העברית.

ומדוע השם "חרבות ברזל" שניתן למלחמה לא תפס? לדברי בניהו, השם מתאים לפלוגה צבאית או כשם של מבצע אך לא למלחמה בסדר גודל הנוכחי, שתארך זמן רב. כך גם לא התקבלה ההצעה של רוה"מ נתניהו ל"מלחמת בראשית", הרומזת כי זוהי התחלה חדשה, וגם לא השם "משיב הרוח". בדרך כלל זוכרים את המלחמות בישראל לפי היום הראשון ולא האחרון, כמו 'מלחמת יום הכיפורים' ולכן סביר להניח שהמלחמה הנוכחית תיקרא "7 באוקטובר", על שם היום הראשון שממנו התגלגל הכול.

לסיום, הרב עופרן התייחס לשימוש התכוף בימים אלה בצמד "בעזרת השם" ו"ברוך השם". לדבריו, יש לכך שתי משמעויות שקצת סותרות זו את זו. אדם מאמין שאומר זאת, מבקש להנכיח את הקב"ה במציאות הממשית וכוונתו לומר כי לא הכול בידי, אלא מאת השם הייתה זו. כלומר, לא בזכות הכוח או הגבורה או החוכמה שלי קרה מה שקרה, אלא יש מישהו מעליי שהוא גורם לדברים להתרחש. זוהי משמעות מרוממת המביעה אמונה בעולם מושגח. מאידך, כשאדם בעל כוח אומר זאת, הוא מתכוון לומר, לדברי עופרן, שלא הכול תלוי בו וכך הוא מפחית ממידת אחריותו לגבי הדברים, במיוחד כשזה מגיע מאנשים ששם שמיים לא שגור בפיהם... כאשר אנשי צבא אומרים זאת, הם מתכוונים לכך שאנחנו חזקים ויש לנו צבא נהדר, אבל אנחנו זקוקים למשהו מעבר. בעזרת השם.